כשזה מגיע לרגעים קריטיים

אני עדיין עונה בקול ספוג דמעות "זה רק מצב רוח, זה יעבור" 

אבל השבוע שמעתי עוד כמה תשובות יפות ל"מה שלומך".

- מרקורי בנסיגה

העתקתי מנוכלת משתכפלת (לינק לא לפוסט הספציפי כי אני לא רוצה לקרוא לה לפה).

איזה כיף שאפשר פשוט להפיל את זה על מרקורי.

גרמי שמיים, מותק(ים). לכו תתווכחו עם גרמי שמיים.

- בגבולות המעטפת

משפט של מהנדסי טיסה.

לכל מטוס (מה אמרתם? אפשר לנחש מזה איפה אני בצבא?)  

יש תחום כלשהו של תנאים שבטוח לטוס איתו בהם, או בו בהם, או משהו כזה.

כל מה שבפנים נקרא מעטפת הטיסה. כל מה שבחוץ נקרא מִתאַר חריג או "חורג מגבולות המעטפת".

"בגבולות המעטפת", לפחות עבורי, זה כמו: "עוד לא רע, אבל אתה רואה את המחוג צונח לכיוון הקו האדום?"

- בז' מטאלי

זה צבע שלי, זה צבע שלי.

אנחנו נשמעים בטלפון בז' מטאלי לחלוטין, מסמורטט בקצוות וחלוש.

השיחה אתמול הסתיימה בשפופרת מונחת שלפניה שקט מעיק.

גם הוא מתרחק מבלי שנאמר דבר ישיר בינינו, וזה מפחיד.

שלשום בערב הלכתי לפגוש את התלתלים ולבכות על כתפה.

היא יפה משזכרתי אותה, ויש לה ראיה שונה משלי על כל מיני סיטואציות.

מזל שיש מילים בעולם, וחבל שתמיד הייתי יותר זקוקה למגע. היה מפוייס ולא כואב.  

אבל בדרך חזרה, באוטובוס, שרתי, והרבה.

זה מזכיר לי את השריקה של סיר הלחץ,

תמיד זה פחות כואב אחר כך, למרות הדמעות.

הוא סיפר בטלפון שגם הוא שר באותו יום.

שזה "מאזֵן".

הוא אמר איזה שיר זה היה.

לפי השיר הוא מתרחק יותר אפילו מאשר לפי המילים שלו.

אולי המילים שלו הן השיר. הוא בטח יודע שאני אבין.

כשהייתי קטנה והיה לי עצוב הייתי שרה,

ולפעמים אנשים היו מזהים את החלק הראשון המוכר של השיר,

ומצטרפים או לא מבינים איך אפשר לשיר דווקא כשמצוקה.

בבתים הבאים המילים אחרות,

בבתים הבאים הגוונים משתנים

בין השורות שלי

תמיד היו ארבע וחצי שורות קדימה.