אז לא דיברתי עם המכונף יומיים, וזה הצר את קנה הנשימה במידה מורגשת.

אבל אז התברר שהוא נשאר בחיי, לפחות  על תקן "יועץ לענייני מצלמה".

ברור שתואר כזה אפשר להפוך לסדיר לפחות כמו "יועץ לענייני ארוחות בוקר", 

אלא שדברים משתנים.

בשל צורך (אמיתי! לא מפוברק!) באיזה ציוד שהיה לו ולי לא, נפגשתי איתו היום.

התעסקנו עם המצלמות, עם התיקים, ועם ההתעסקות.

חיבוק אחד שיכול היה להיות, היה, והיתר לא נדחקו בתור.

למחוק אותו מהטלפון אני לא יכולה (כבר שנה וחצי שהמספר שלו לא שמור שם, ומחוייג מהזכרון),

אבל 

(לא לחשוף את הבטן לליטופים,

לא להסיט קווצת שיער מהצוואר ולחפש את השפתיים)

להסיר אותו מרשימת הרואים אותי תמיד במסרים המיידיים- על זה כבר סימנתי וי.

ברור שעוד לא הנחתי אותו מחיי.

אלא שדברים משתנים.