לבטא מה בעצם מפחיד אותי בלענות (להענות) לטקסט המרגש של MJ. 

מהרבה סיבות.

אחת,

כי היא מכירה את זה מספיק בשביל מילים, ואני מקנאת.

כי היא ציטטה אותי בתחושה שלעתים רחוקות מאוד אני מקבלת את ההבלחה שלה,

את "תרשמי" של כאן בצד, התחושה שיש קדימה להסתכל עליו, והוא נגזר מהעכשיו.

זו תחושה מאוד עוצמתית אבל היא מבעיתה

מעצם העובדה שהיא משאירה אותך עם המון כח ביד, ועם המון אחריות.

הקדימה הזה נגזר אמנם מההווה, אבל הוא לא העכשיו והדרך מפחידה נורא.

ואני, איך לומר, באופן מסורתי (איזה שימוש דגול!)

לא כ"כ טובה בבחירה להסתכל קדימה או בהליכה שלא בתלם.

שתיים,

כי זה כואב.

כי הסיבה שהרשיתי לעצמי להגות את הרשימה הזאת ולחצוב אותה לכאן

היא שהיתה לי תחושה משכרת של אדמה מוצקה מאוד להמריא ממנה.

(רבות מאוד המכונף לימד אותי בקשר לעצמי לאורך הזמנים.)

וכאן אני בבעיה, כי ההתפתחות הזאת, יש בה מין תחושה מושרה,

כאילו למרות שהיא חלק מאד מאד משמעותי בחיי,

היא בעצם תולדה של מישהו אחר,

ופעולות של אחר,

ואיך יכול להיות שאני מתחילה להיות שווה יותר פתאום

וזה תלוי על בלימה בקשר שלנו, ושיוצא בעצם שאני לא שווה בלעדֵי.

ואיך אפשר, על הרקע הזה, ללכת משם בכלל.

שלוש,

כי אחרי ללכת משם, שהוא דבר שנכון לי ונכון לי ונכון לי ונכון לי קיבינימאט כבר הרבה זמן,

אני חסרה שוב, וחסרה עדיין, את מגן הרוח שלי, האישי, שימנע ממני לחוש מאויימת תמיד.

אני לא יודעת איך זה קרה אצלך, מאיזה סכנה רחקת כדי להשכיח את הסכנות כולן.

אני גם לא מכירה אף דרך אחרת, שלא תלויית בן-זוג.

מהבחינה הזאת, כשהייתי קטנה ועוד שרתי היה לי קל יחסית

כי זה היה מאפיין של העולם החיצוני וניתן היה להכיר בו

וכך היה לי דבר נפלא שניתן היה להכיר בו.

כשהמכונף פגש בי זה היה על אוטובוס

ולמרות שלא דיברנו, הוא אומר שהוא

הכיר בי מרחוק.

אני מאמינה בו והאמון הזה

שבהכרה שלו, recognition ממקום חַפֵץ,

הכרה שלא נמוגה אלא התווספו לה נימים של היכרות,

הוא דבר שהייתי רוצה שייקרה בדרכי שוב. 

אבל זה סוג של ראיה שאין בי כשלעצמי לגבי אחרים

ובמקום זה אני פוחדת למצוא את עצמי שוב

באיזו תעלה קטנה, כרויה היטב,

כשהפזמון החוזר הוא "לא נורא",

או לשמש בתפקיד המצילתיים בסופי המשפטים של מישהו.