בין שישי לשבת:

אבא כולא אותנו בדירה מנותקת מטלפון ומשאיר את סבתא כסוהרת.

פעם כשהוא "בא לבקר", כלומר לעשות ביקורת,

הדלת נשארת פתוחה ואחותי-שלי מפילה את סבתא, בעוד אני בורחת עירומה במורד המדרגות.

באמצע הדרך אני חושבת שכל מה שהם צריכים לעשות זה להזמין את המעלית ולחכות לי למטה,

אז אני דופקת בדלת של שכנים שאני לא מכירה ומתחננת על נפשי.

הם מתנהגים בתרבותיות מפתיעה ונותנים לי את השפופרת, אבל ההמתנה ל100 שיענו קורעת אותי,

(מניחים עלי מגבת באיזהשהוא שלב) והשוטר אומר שהוא רושם אבל קצת קשה להבין אם הוא מגיע

ואז אבא דופק בדלת והשכנים מתנהגים כאילו אני שלהם

וכאילו יש סיפור כיסוי מאחורי הכיסוי המגוחך שאני לובשת, מצמידים לי איזו בובה שאני לכאורה מטפלת בה

ואבא עומד מולי ורואים לו את הורידים בעיניים כשהוא אומר: "הבנתי, תינוק." ואפשר לשמוע בקול שלו את ה"חכי חכי".

(קמתי ולא יכולתי להרדם שוב. וזו הפעם הראשונה שזכורה לי שאני מלהקת זה את אבא שלי בתפקיד הנבל ככה.)

בין ראשון לשני

(אחרי שהבנזונה מהתיכון חלף על פני בריצה כשהלכתי עם אבא ברחוב, לצלם.

אף אחד לא עצר. זה שבע שנים כבר.) :

אני נפגשת ללילה אינטימי למחצה עם הבנזונה מהתיכון.

אנחנו צוחקים, אנחנו נהנים, אנחנו אפילו נכנסים למיטה.

אבל כשהוא עושה משהו שלא מוצא חן בעיני

אני אומרת לו "מצטערת, פנטזיה כזאת דווקא אין לי",

וקמה, והולכת.

(פעם ראשונה וכה מיוחלת, אז בגיל ההוא, ומאז.

ויכול להיות שהמיומנות הזאת, לומר לא לשוחרי טובתי, תאפשר לי לומר לא גם לחורשי רעה.)