שוב אינך רחוקה
 וכבר אין הצדקה
 לפרפור געגוע אורב
 שתופס עוד בסיס ומוצב ועמדה
 במרחב המוגן של הלב

 לרגשה לא ברורה
 בלי מתאר, בלי צורה
 ואי שקט אביך, ערטילי
 שבן רגע תוקף וכובש וחולש
 ומתריס בפני: "את שלי!"

 בפינה, קצת דחוקה
 וקמצוץ מצוקה
 מתיישב, מתברג וקודח
 מתנחמת מעט בכמה שברי אַת
 במראה ובקול ובריח

 לא אומרת נואש
 יורה צרור מקושקש
 של צלילים (בלי מובן, כרגיל)
 ככפוית חרדה מסרבת פרידה
 שהיא בלתי חוקית בעליל

 כמו תמיד, רחוקה
 שוב צונחת שתיקה
 ואופפת, סמיכה וקורעת
 התאבן המרחק, עוד תירוץ כבר נדחק
 לא רוצה לגלות- ויודעת.
 

סוף 2000, או תחילת 2001.

הקבוצה טסה לפולין. אני נשארת בארץ.

משתמשת בערוץ הפקסים של בית הספר כדי לשלוח מכתבי צחוקיה שמגחיכים את המורים

(לא ייאמן לכמה דברים הסכימו לי בתקופה הזאת, לא נערכה ספירה כמה מההקרבות הקטנות האלה בעצם גדולות,

יש לי כמה מקרים בראש שאפשר לבחון ולומר: מעניין. מעניין. מה הם ידעו? מה הם ניחשו? איך הרשו?)

בסוף הם נוחתים בחזרה, אני בבית שלה אחרי שהיא חוזרת,

אמא מכרכרת סביבן ומנסה להרחיק את האורחים כדי "שהן יוכלו לישון". אני, טוב, מה שלמעלה. 

בסוף הלכתי.

זה אחד הדברים הראשונים שכתבתי בפורום של הלסביות.

הייתי צריכה לחפור את זה בחלוף שנים מהאיזור הוירטואלי שכבר נסגר,

אז אין לי את הקובץ המקורי. למרות שהוא אחד החביבים עלי, זה אף פעם לא הגיע לבמה חדשה.