היום הסתובבתי בתחושה שהוא עומד להופיע מעבר לפינה בכל רגע,

וכאילו צימחתי עין שלישית, שמחפשת רק אותו.

הבלוג הזה היווה כר פורה לגידול הפנטזיות שלי עליו,

ולגעגוע, ולמפגש, ולהנגפויות, הקטנות והגדולות, בדרך.

ועכשיו הגיע הזמן לצבוע בכחול ולזרוק לשמיים

לתת לפרוש כנף, למרות הצל המרחף מעל

של בגידה בחפץ הלב הגדול בינינו

אבדן שקשה עלי, אף אם טוב.

אישי,

חברי לדרך,

בן לוויתי,

שותפי.

עוול גדול, כשאין  השפה (והדעת בעקבותיה) נותנת לציין

את העת שסיומות השייכות ידהו לסיומות זיקה.

האוכל, בתום סחרחרת הפניית הגב,

עם פשיטת אצטלת האדישות הלזו,

לרפוא לכרית הסיכות הזאת,

לאהבו- אחרת?