היום התחיל רע, וואי כמה רע.

הנהג הקפיא את האוטובוס והוסיף עוון על פשע ברדיו בווליום גבוה,

לא נתן לישון וההתעוררות לכאורה בסוף הנסיעה

הביאה אותי לסף בכי

שנחצה ונחצה כל הבוקר.

זאתי עם העיניים היפות אפשרה לי למרר אל כתפה על מדרגות החירום,

הזקן הנפלא מהמוסך ליד נתן לי הרצאה על כך שאף אחד לא ראוי שאהיה עצובה בגינו

ואחת הכותבות האהובות עלי צלצלה והצחיקה ואמרה שתבוא למפגש הפורום,

והיום ניצל.

תפסתי טרמפ לת"א כדי למרוח זמן עד הפגישה עם התלתלים

בדיזנגוף סנטר בדרך לפיפי נתקלתי באחותו של המכונף (תמיד קורה)

היו לה הסתייגויות בקשר לתרגום והיא היתה נחמדה

אבל אף אחת לא יצאה מגדרה, וזה בסדר.

בפיצה ממול עמדה וחיכתה בחורה יפה בשיער גולש,

והתנדנדתי הרבה זמן לפני שפניתי אליה ווידאתי שאנחנו באמת מכירות.

(המוכרת אמרה לשתינו: אתן עומדות כאן כבר כמה דקות, אתן יודעות.)

המוזיאון היה יופי יופי.

אני חושבת שאולי אחזור לפני שתתחלפנה התערוכות כדי להסתכל שוב.

אבל צמאתי ופקעה סבלנותי לפני שנגמר,

והנה אני כאן, בבית התלתלים, בסוף לא צפוף כמו שהיה צפוי

וניתנה לי הבחירה בין שני חדרים אחרים ריקים

(האכזבה נמשכה רק כמה דקות)

עייף ומחר מוקדם מאוד

אחד עבר 

בשקט.

יהיה בסדר יהיה בסדר יהיה בסדר