ביום א' הייתי בכנס של "האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה" 

בנושא "השתקפות עימותים אלימים בשפה" [1].  

(שוב קניתי הצקות באימייל לתקופה של שנה תמורת חמישים ש"ח, דמי החברות באגודה.

בשנה שעברה חיבקנו זה את זה, המכונף ואני, ובישרנו זה לזה בדמעות גיל שסוף סוף יש לנו חברים.)

אני נוהגת לגחך שכשאני לומדת משהו באמת, הוא נכנס לאסוציאציות שלי

ותמיד מגיע איכשהו להיות משל על חיי האהבה שלי. זו בדיחה מצויינת,

כי היא גם נכונה וגם משמחת אותי מאוד [4].

גם הפעם היו שם כמה דברים שנגעו בי [1] במקום מאוד לא מלומד.

והיו כאלה שלא.

בניגוד לפעם הקודמת, ובאופן לא אקדמי בעליל, לא אעשה את זה כרונולוגי.

(לתקצירים "אמיתיים" של ההרצאות- פנו לקובץ המצורף כאן.)

ההרצאה הנפוחה של היום:

"אינטראקציה טיעונית-פולמוסית - מנוף לאלימות מילולית"

הרצאה שגלשתי אליה אחרי הרצאה אחרת באותו חדר.

במשפט הרביעי הבנתי שאני לא יכולה לחדור את עצי הלעז ולהגיע ליער הכוונה,

אז התרכזתי בתיעוד של הזוועות שאזני שמעו. 

האקט הוא למעשה רכיב בתוך מהלך. צמידות רלוונטית מותנית, כפופה לקואופורציה, בהתאם למימדים השונים של השיח. שלמות אינטראקציונית (מבנית-ארגונית) ושלמות אינטראקטיבית (רעיונית-שכלית). האינטראקציה הא-סימטרית ממוצבת על קצה טווח הכיול הלעומתי. יש הפרה של החובות הדיסקורסיביות השיחתיות כפי שמתבטאות באסכולת ג'נבה. הדיון רווי באקסקלמה "לא!". הסטת המוקד התימטי של השיח. אמיתות הפרופוזיציות. ארגומנטציה ביקורתית. כלל הרלוונטיות. קונסטלציה טיעונית. פוליפוניה ידועה. לכידות רעיונית.

אכן, זוהי ההרצאה יש לי ממנה את הרשימות הארוכות ביותר. למען הגילוי הנאות אציין שלקראת הסוף המרצה התחילה לתת דוגמאות מהתכנית של נתן זהבי, כולל ציטוטים מדוייקים, ולהדגים עליהם את דבריה, תוך שימוש בעברית.

נכחתי בשלוש הרצאות שנוגעות לשימושים של המילה בתקשורת המונים. 

שתיים מהן על פרסומות:

"לא לאבד את הצפון" - מלחמת לבנון השניה בראי הפרסומת

ו-המשק והנשק - דימויים של מלחמה בפרסומת הישראלית 1967

אחת מהן הצביעה על כך שיש בפרסומות ישנות מין השוואה של ערבים לעולם הטבע, ובאופן ספציפי- למזיקים מעולם הטבע, ולהפך, דימויים של מלחמה נפוצים בנושאי ניקוי והפטרות ממזיקים ("טויילט דאק נלחם בחיידק", אם אצטט סיסמה שתמיד הצחיקה אותי אישית). השניה דיברה יותר על הפרסומות שהיו במלחמת לבנון השניה.

משהו מעניין שלמדתי- בעת מלחמות הפרסומות משתמשות הרבה יותר בעברית והלעז בהן פוחת.

עוד כמה דברים: במלחמה האחרונה הפרסומות נטו יותר לרגש האחווה הלאומי אזרחי ופחות השענות על כוחו של צה"ל ועל מנהיגי העם, כפי שהיה נפוץ בשנים קודמות.   

מכיוון שמוסכם כי הפרסומות מנסות לכוון לקונצנזוס (או ל"מה שהעם חושב שיפה שתהיה דעת העם"), זה מעניין.

ואחת, "פצצה חכמה" ו"אש ידידותית": השימוש בלשון להסוואת האלימות

על שני הקטבים, של אלימות גוברת בשפה היומיומית והסתרת האלימות בשפה הצבאית-בטחונית.

מצד אחד יש אין ספור ביטויי לוחמנות שמשמשים גם במצבים של עימות שאינו מלחמתי, בין אם מדובר בתחרות (ספורט, חברות, פיננסים) ובין אם בסתם מריבה (בין ילדים, והיא הביאה את הקריאה "רוצים לראות דם" כדוגמה), ומצד שני דווקא אצל הצבא כל יחידה שניה היא "שקד" ו"דובדבן" וכל טנק הוא "מרכבה".

בחברה שהאלימות בה מסלימה והולכת, יש כאן יד מכוונת ובעלת אינטרס.

מדובר בטכניקה שנקראת יופמיזם, ומחליפה מילים במילים מרוככות במטרה להפחית את אי הנוחות אצל הקהל לשמע הביטויים והשימוש בהם. מה שנקרא באופן פחות לועזי "כביסת מילים" או "שיחדש".

המטרה הסופית של הנ"ל היא להביא להתרגלות ולאיבוד המודעות לאינטרסים העומדים מאחורי הביטויים המרוככים.

המרצה קראה לעקרון שטיפת המוח הזה "עקרון פוליאנה"- מנגנון הגנה והדחקה לייפוי המציאות ולהתעלמות מהצדדים הבלתי נעימים.

היתה גם הרצאה מלווה בתמונות על תופעת הגרפיטי בבתים של מתנחלים ועוזבי התנחלות בתקופת ההתנתקות,

"מדברים אל הקירות": גרפיטי ו'אנטי גרפיטי'- גוש קטיף כמקרה מבחן. גרפיטי שאין לו נמען ידוע, תכלית אחידה או סגנון אחיד, והוא משהו בין סובלימציה של הדחף האלים לפעולת מחאה, לבין ביטוי עמוק וחד וזועק. באמת קטונתי, אולי התקציר טוב יותר.

היתה הרצאה מצויינת על תרגום והיחס אליו: תרגום- מעשה אלים או פייסני?

בהתחלה ציינה המרצה את כמות המתרגמים שנרצחים מדי שנה על רקע היותם מתורגמנים של סכסוכים לאומניים. מעניין לדעת שגם הנישה המקצועית הזאת, כמו עיתונות, נמצאת חזק מאוד בקו העימות, מילולית ומטאפורית.

אחר כך עברה למגוון מטאפורות שמדמות תרגום כמעשה אלים ורומסני, כולל כמה תמונות מילוליות ציוריות למדי, למשל דימויים סקסיסטיים משני הכיוונים, גם של התרגום כאשה מתרפסת כלפי המקור, וגם של התרגום כחומס, רומס ואנס של המקור. the joy.

בסוף דיברה על הגישה של אחד סטיינר, שלשיטתו ישנם ארבעה שלבים לתרגום:

I אמון במקור - הבעת אמון והכרה בכך שהטקסט משמעותי ושיש לו משמעות גם מעבר לשפה שלו, כלומר ניתן להביעו בשפה אחרת.

II פרשנות (מסווג "שלב אלים") - ניהול מעין "מתקפה" על המקור, שמטרתה פיצוחו.

III הטמעה בתרבות היעד (כונתה "המקור משיב מלחמה") - אזרוח / התרת הזרות.

משפיעה על המתרגם כמו גם על תרבות היעד. קיים חשש מדחיה אוטומטית "תגובה חיסונית" לתוכן הזר, ומאידך, סכנת קבלה אוטומטית בהסתמך על הערך המיוחב לתרבות המקור.

IV איזון, השגת שיווי משקל - השלב הסופי, שבו מצד אחד התרגום מעשיר את תרבות היעד, ומאידך עצם העובדה שנתבצע תרגום מעלה את קרנו ונכסיו של המקור.  

ועוד כמובן הויכוח התמידי לגבי איזה תרגום משיג יותר את מטרותיו- התרגום ה"מביית", שאינו אידיאלי מבחינת המקור, או התרגום ה"מדייק", שאינו מאפשר את ההגעה לשיווי המשקל. 

הערה מהקהל [2] להיות הקורא המכיר את שפת המקור מבקר פוטנציאלי תמידי של התרגום, ושל היות הקורא שאינו מכיר את שפת המקור תינוק שבוי של התרגום. יופי של אבחנה. המרצה העירה בחזרה שלא כל תרגום מניח מלכתחילה אי היכרות של הקורא עם שפת המקור, ושיש גם תרגומים שנועדו להקרא לצד המקור. 

(הרצאה חשובה בעיני משום שאפשר לקחת אותה בקלות יחסית מיחסים תרבותיים ליחסים בין אישיים.)

ברב-שיח (פאנל) הסופי, האם מילים הורגות? האלימות המילולית בזירה הפרטית והציבורית, היו כמה דברים שמשכו מאוד את לבי.

אחד מהם היתה ההגדרה של אלימות סמויה (בפסקה הארוכה האחרונה) [3]. 

השני היה המשפט הנוגע לאירועי אלימות מילולית אשר מוכחשים ע"י האלים, נוסח "את טועה/מגזימה" וטיעוני להד"ם השונים.  החוקרת מצאה כי באיזהשהוא שלב, ההכחשות פגעו בזכרון, כלומר האדם שהופעלו כנגדו אלימות אמר לעצמו "אולי באמת אני טועה/מגזים, אולי זה לא היה ולהד"ם" ובסופו של דבר כך הוא גם זוכר.

וזה מה שהיא כינתה "פגיעה בקוגניציה", ואני יודעת שקרה לי דבר כזה עם הבנזונה, ושינוי באופי הזכרון הנצבר והנשמר מאז.

[פשוט הייתי בהלם למצוא את זה שם, כי, כמובן, תמיד אמרתי לעצמי ש"מה יותר סביר, שבאמת חל בי שינוי קוגניטיבי או שאני מנפחת את העניין?"]

סֶה טוּ.

[1] - אני חייבת לי פוסט על שתי המילים החשובות האלה, "השתקפות" ו"נגיעה".

       אני עוד לא יודעת מה יהיה כתוב שם, אבל הוא ללא ספק צריך להכתב.

[2] יקירת המדור: סילביה זילברמן.

תמיד שאלה שאלות והעירה הערות קולעות ומעניינות. מי ייתן ותהיה לה הרצאה בכנס הבא.  

[3] היא גם נתנה דוגמאות, אגב, לסוגי משפטים שמהווים, בהישנותם, אלימות מילולית סמויה. ניתן לבקש בדלפק.  

[4] גם אבא יש רק אחד עושה את זה!