מהאוטובוס ירדתי לובשת את ז'קט הגינס עם הצווארון הגדול, מכופתרת ככל שניתן.

בצעד השני ראיתי את זו ששמה כשמי, ופגשנו אותה בפעם הראשונה במעלית אל שיחת הספר ההיא, האירוע הקהילתי היחיד שהמכונף היה בו ביוזמתי,

ובפעם השניה בתור למקלחת בחגיגה, האירוע הקהילתי היחיד של המכונף שהייתי בו ביוזמתו,

ושבאופן כללי מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. חייכתי אליה וגם היא נדה בחביבות,

ובחמש הדקות שלאחר מכן, למרות שחלפנו זו על פני זו, הרגשתי שאני מחכה לפגוש בה שוב.

מחמת עצלות לא הסרתי את החולצה הארוכה, שכן הבטיחו מזגן בשוקולטורה,

אולם משהגעתי (באיחור!) הסתבר ש"פותחים עוד רבע שעה",

"מה רבע שעה, עוד מעט מתחיל מצעד הגאווה, אין זמן..." טפחתי על השעון בתסכול,

רק כדי לגלות שמימיני עומדת אחת החיילות שבמשרד השכן.

"מה שלומך", היא חייכה, ואני גרסתי "מתה מחום", והשלתי את החולצה,

חושפת את מה שבלית ברירה אכנה "גופיית המצעדים" שלי (מזה שלוש שנים תל אביביות לפחות),

שהיא מעט מאוד גופיה, והרבה מאוד מחשוף.

בשוקולטורה היה נפלא (ולא היה צורך בחולצה ארוכה אחרי הכל), אבל קצר,

כי רציתי לא לאחר למצעד.

הספקתי לקנות שם לוח שנה "מועדים לפורענות", מהוצאת ביש מזל בסלון מזל

(אותו סלון מזל שהיה לו בר שנקרא בר מזל, עד שנסגר בשל בעיית רשיונות)

עם תמונת שער יחידאית שנגעה ללבי.

[הגיע הזמן ליומן שנה נישא, ולו רק כדי לחסוך התנגשויות כאובות

בין הטיפול הפסיכולוגי (לא לוותר, צ'!), לבין העולם.]

לנק' ההתחלה של המצעד הגעתי באיחור של ארבעים דקות בלבד, ומסתבר שמיהרתי מדי.

המצעד טרם יצא, וכך ישבתי לי על המדרכה ליד גן העיר,

חצי חומדת את הפלאפל של התלתלים שלצידי, כשהסתובב אלינו אחד מרבים שבאו לצלם.

משהו בפנים ובשיער שלו נראה לרגע מאוד מוכר, ובלי להקדיש יותר מדי מחשבה למעשי,
קראתי לו בשמו. "כן?" הוא התפלא פתאום, ואני הבנתי שבעצם מעולם לא נפגשנו.

"שלום," התחלתי בחצי קול, "אני צ', והייתי חברה של האחיין שלך, המכונף".

(ו... והוא הראה לי תמונות. האמת היא שמדובר בדוד די יפה, עם שם שקצת קשה לשכוח.)

"באת לצלם?" הוא שאל ונאלצתי לענות ב"בין היתר".  

~אופס~  

כשהוא הסתובב בחזרה הלכנו יחד לשירותים בגן העיר, ועד שיצאנו משם

גילינו שאנחנו מתגלגלות כבר בענן האבק שהקימו מנקי הרחובות אחרי הצועדים.  

אני חשבתי שזה שווה תמונה, אבל התלתלים לא הסכימה, והיא הולכת מהר יותר.

המצעד היה קצר ונראה שיש בו מעט מאוד אנשים יחסית לשנים קודמות,

אבל בים היו המוני אנשים וחם ורועש,

ונתקלתי שם בידיד מהתיכון, ההוא ששר ממש נפלא

(ועל רקע זה היה חבר שלי לארבעה ימים בדיוק),

והוא אמר שבנסיעה האחרונה שלו לחו"ל הוא היה במספר ימים חד ספרתי

עם מספר דו ספרתי של גברים, וחי נפשי שהוא הכיר יותר דמויות על החוף ממני.

הארוניסט הקבוע, לעומת זאת, לא בא השנה כי "אף אחד לא אמר שהוא הולך".

(בסדר, רשמתי לעצמי. בפעם הבאה אגיד לו שאני הולכת.)

חוץ מהאקסיה (תלתלים, אקסיתה, הלמות הלב, אישתה של הלמות הלב, וילדותיהן)

וקבוצה של לסביות "מהשכבה שלי", כלומר בגיל דומה ומכירות ממפגשי אגודה

פגשתי רק את הנֶרד, אחד  שהכרתי עוד בצבא, בשיחת אוטובוס ארוכה בנושא מדע בדיוני,

ומאז נתקלנו זה בזה עוד כמה פעמים, אף פעם לא באירוע גאווה משותף.

הוא אמנם לא נראה מופתע לפגשני שם, אבל מיהר ולא ווידא, אז נחיה ונראה במצעד או באירוע החנונים הבא.

חזרתי עם כאב ראש מפוצץ, ועם התייבשות שנובעת מעודף אירועים בשבוע האחרון,

שהיה בהם צורך בטרייד-אוף אכזרי בין לשתות ולעשות פיפי.

שבת שלום!