לפעמים, בסוף שיחת טלפון, הייתי שומעת את המכונף חותם ב"שמור על נתק". 

חברה מהאוניברסיטה מתחתנת בקרוב,

הוזמנתי באמצעות SMS

וכך גם קיבל את המסר ידיד נוסף מאותה תקופה

(שהקשר איתו לא אבד מעצם העובדה שאנחנו שולחים קישורי נונסנס באיציק)

המתחתנת טסה למולדתה לשבועיים שהתקרבו בלי ששמתי לב

מבטיחה רפויות לפליאתי הרפויה "כבר?!" להשאיר SMS עם המספר הרלוונטי בחו"ל, שתינו יודעות שלא יהיה בו שימוש

חשבתי על פרידות והבטחות להיות בקשר

על ההבדל בתחושה בין להבטיח ולא להתכוון לרגע

לבין להבטיח ולהתכוון ולשכוח בסוף, לאט או מהר

וכמה עצוב נהיה בלב כשמיחסי להתכוון

דוהה לכדי לא להתכוון לרגע.

מחריד אותי לחשוב שאפשר ש

אפגוש בחברה הכי טובה שלי, מאיזו שהיא תקופה,

והתגובה המיידית שלי תהיה לרצות לחצות לצד השני או להכנס לחנות.