אני נהיית ג'אנקי של חיבוקים, משנוררת אותם בפינות כמו אדם רעב.
מאז יום שבת, עם הגלגל הענק, לא היה ערב שבו לא חיבקתי מישהי,
ולא כל הזמן מדובר באותו החיבוק או באותה האחת.

וגיליתי שלא רק אני זקוקה לחיבוק
שרוצים בחיבוק שלי גם
שאני נתפסת כדבר טוב, כשאני מביאה אותו איתי.
חיבוקים ארוכים, עצלים או מלאי פאתוס,
ובעיקר נמשכים והופכים למצב בפני עצמו.
הבדל כ"כ גדול מהחיבוקים שהיו לי בעבר,
מיואשים ועזים, סוג של אנדרטה לרגע העזיבה.

ושאלתי את עצמי, באיזה רגע נעצר אחד,
איפה הייתי עד עכשיו?
איך זה לא קרה לי קודם?
(תחושת השייכות והפליאה הציפה אותי)
וכל המראות של כל השנים הקודמות עברו מולי
מסבירים לי היטב למה זה לא יכול היה להיות
בגיל 16 ו17 ו18 19, ו... (אלוהים, אני זקנה.)