מונית הלוך, מונית חזור.

אפחד לא רוצה לאמץ בת-ימים בימינו.

לא יודעת מי תכנן את הרמזורים, אבל הנהג שלי עלה על הגל הירוק-מהבהב.

שוין.

היו בלונים, חושך, ותמונה די עצומה נפלה מהקיר על הספה שישבנו בה וזה לא הזיז לאף אחד בכלל, פשוט הזיזו אותה הצידה. מוזר מאוד.

רבע שעה אחרי שהפרצוף המוכר האחרון הלך, לקחתי את הרגליים שלי וירדתי למטה לחפש את הג'ם סשן של יום שישי בערב. כנראה שכבר לא היה מספיק ערב, כי לא היה שם כלום. והייתי צריכה לכבוש את החשק לשבת שם עם הגב לחנות ולהתבכיין, ולעלות את קינג ג'ורג' בחזרה, מתוך קמצנות ועקרון דבילי לקחת מונית מאיפה שהייתי אמורה להיות ולא מאיפה שאני.

בדרך היתה מישהי שנראתה עייפה ואומללה כמוני. כמעט אמרתי לה "אני אחבק אותך אם תחבקי בחזרה", אבל פחדתי. טוב שלפחות זה.

הייתי שגרירת חיבוק הערב לשתיים שלא מתראות, ולמרות כל מה שהשקו אותי בלילה הזה, הביתה חזרתי פיכחת.

הלאה הברים! הכוכבית חוזרת (כנראה.)