א. בדבר אמא.

("ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם...")

איבדה את הזכות שלה להתערב לי בחיים עם ההודאה שהיא ידעה על הבנזונה ולא עשתה כלום.

האשמה הרבה יותר חמורה מה"לא ידעתי" שהיא מכרה לי כמה שנים קודם, עכשיו זה מתייצב על להשאיר אותי לבד להתמודד בגיל 15, עם הדבר היחיד שאני יכולה לומר עליו בכנות "חיי מתחלקים ללפני ואחרי".

להזכר לפשפש לי בחיים שנים אחר כך זה מאוחר מדי. לא כשהייתי זקוקה באופן כ"כ בוטה בעבר.

יותר מזה. מזעזע אותי לחשוב שזה שמדובר בנשים עכשיו עושה בעבורה הבדל כ"כ רציני, שאצלה זה נרשם כמשהו ששווה להתערב בעבורו. (והבנזונה לא היה.)

אלוהים, אני בחיים לא אסלח לה על הבנזונה.

ב. הלמות הלב

אחרי פירוט ציורי כזה או אחר של הכתוב לעיל, כולל השוואה קצרה למצב כיום, עלבון קטן מכך שמתייחסת ל"עכשיו" לא כ"טוב" אלא כ"בקושי מגרד את קרסולי הבנזונה".

כאילו חומק מהבנתה שזה סולם הזוועה שאני מסוגלת להעמיד.

לאחר דיון בדבר כמה סיבות יש שאסור בגינן לאהוב אותה

(שתיים בולטות מאוד לעין ועוד אחת שהיתה יכולה להספיק גם בלי שתי הגרציות)

טענת ביניים:

אני רוצה לאהוב. לאהוב בלי לחשוש שאני עוברת את הגבול בכל פעם שאני שמחה יותר מדי. יצרתי חוב כלפי עצמי כשעזבתי אנשים שאוהבים אותי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתעכב על impossibilities. אפילו שאני נורא רוצה.

(היא אחרת, לוקחת impossiblities  כאילו אין מחר, ואפילו כך, היא ה"אי-פשרות" החביבה עלי, ואני רק second best עבורה.)

טענת נגד: אני לא שניה לאף אחד, אני מיוחדת ידה ידה ידה.

הפשרה: לזנוח את להט הקלדת האסמסים וללכת לישון בחיבוק וירטואלי.

(הסוף עוד לא נכתב, אבל ברור שגם ההתעכבות הזאת לא תוכל להמשיך לנצח.)