(לא, זו לא היתה טעות כתיב.)

אחרי נסיון כושל לקושש מישהו מתוך הבלגן ללכת פסטיבל תיאטרוני הרחוב,

הלכתי לבד.

כל מה שעיריית בת ים היתה אחראית עליו- גם נראה ככה.

אלא שבין מופע אחד (שעזבתי באמצע), ותחילתו של מופע אחר (שעזבתי באמצע),

עם הירידה לחוף, לפני התפאורה הביזארית של בית טובע, על פנסי הרחוב שמסביבו,

מול כמה כסאות גן שהציב הקיוסק התורן,

שם הם היו.

שניים.

רוקדים.

היא בתנועות קטנות והוא בחפשיות מהממת

היא מתחילה הוא עוקב, או הוא נותן את הטון והיא נפתחת אליו

במגע, בתנועה, בלי מוזיקה וכמעט בלי קהל.

טרקטור עובר,

הוא מציג קריקטורה של פחד והיא רצה לצד הנהג בחיוך רחב כמה מאות מטרים

ואחר כך נעצרת, רחוקה, לא בטוחה איך להנדס את החזרה

הוא מתחיל בריקוד כלפי המקום שהיא עומדת,

שמתפתח לסוג של ריצה

הם נעמדים במקום אחר וממשיכים.

כשהם פונים לאחד השולחנות שבקיוסק ופורעים את שער היושבים שם

אני עוד מדמה שזה חלק מהמופע

השנור של בקבוקי המים שמגיע אחר כך מצחיק אותי נורא

היא רוקדת עם הבקבוק, הוא מעלה אותו על כפיים

אחר כך היא פתאום תולה על עצמה תיק.

והולכים.

"היתה לנו הופעה",

הוא קורן אלי כשאני שואלת אותם מאיפה הגיעו פתאום.

מקבל את מגע החיבה שלי בלי להרתע. 

זה היה כמו לקבל אותו שוב בחזרה לכמה דקות.

בימים האחרונים אני חושבת עליו

נזכרת בכל השמחה שזרמה ממנו, כמה הוא יכול היה

כמה יִתָכנות היתה בו,

מולי.

כמה שהצטמצמות היתה קשה עליו

איך שעשיתי לו אותה מתחייבת.

מרגישה את הרעידות שלךָ מרחוק,

איכשהו מכוונת עדיין למשהו שהנאתי מלכוון אלי.

כשאני זוכרת כמה קרוב היית

בגינך יש בי כורח להשבע שוב לא לחזור.

כנפיים שלי, מקסם שלי, פלא,

תודה.

לא אשכח מה שהראית לי שאפשר.