זה כל כך חנוני, שאני מתביישת להגיד את הדברים האלה לפסיכולוגית שלי.

(ועדיין כל כך הולם את התרבות שלי, באופן שאני מרגישה בו לגמרי בבית.

למה תמיד קורה לי שאני גם גאה וגם מתביישת באותו זמן?)

כשחווים יצירה (ספר, סרט, ציור, וכו') שמתרחשת בעולם שסוטה מהמציאות שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה,

כדי להנות באמת צריך לקבל את תפיסת העולם שלה, לפחות באופן זמני,

לדחות את כל הקולות הקטנים שצועקים "אבל", ולהעריך את בניית העולם מבלי לסתור אותה.

לשיטה הזאת יש שם מקובל באנגלית: suspension of disbelief. (בעברית: השעיית הספק).

כמיטב מסורת השאילה לתוך העברית, כמו "לטלפן", מקובל לקרוא לזה בקהילת חובבי המד"ב "לסספנד".

לפעולה המנוגדת, שמתעקשת להתעקש על הפרטים הקטנים, קוראים nitpicking.

מילולית "פליית כינים" (ובעברית, כמובן "לנטפק". [1])

ככה זה גם הרבה במערכות יחסים. אם מוכנים לעשות את המאמץ הזה, לתת קרדיט ולהשעות את הספק לעוד רגע ועוד רגע, או לנטפק הכל מהתחלה ועד הסוף. (צודק בעיני מי שאמר לא מזמן, כשכשמתקבעים בתפיסה אחת רואים את הכל דרכה). באופן אישי נראה לי שדווקא הויתור על דריכות והנכונות לתת מקום לטקסט לנשום למרות שהוא לא לחלוטין קוהרנטי, הרבה יותר קשה. 

(סספנד אותו, יוסף.)

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

[1] לא מזמן שמעתי מישהי (אמיתית לחלוטין) אומרת (יותר בקצרה): "נניח שדווקא הצלחתי לסספנד את הגעת ההיסטוריה לשלב של מלחמות נפוליאון גם עם דרקונים מעופפים ככלי מלחמה, אבל עדיין אי אפשר שלא לנטפק את האופי הנורא של האומנת של הדרקון הזה, ואת התגובות של אחרים אליו! זה פשוט לא ריאלי!"