כשהייתי קטנה, בכיתות הנמוכות, היו שלושה זנים של חוברות עבודה, שהיו מסומנים בציור קטן.

פרח, בית, פעמון.

התוכן היה דומה, וזה נסיון יפה של המערכת, אבל בפועל הידע היה נפוץ למדי, שבחוברות של פרח היו הוראות יותר קלות מבחוברות של בית, ושההורים מחייכים חיוך חתולי ומלקקים את השפם כשהילד "פעמון".

לפני שנה, כשרק הגיע החומד למשרד,

וזו שעברה עוד לא עברה, דיברנו על הסדרי החופשות.

הוא התמרמר על שיטת ה"רגילות" המוזרה,ואני ניסיתי להסביר לו שזה אולי לא נוח לנו הג'ובניקים,

אבל מה לעשות שהצבא בנוי לפעמים קולקטיבית להתאים לצרכים ולמאפייני השירות של הקרביים,

ולא של תומכי הלחימה. 

"אנחנו תומכי לחימה?" הוא פקח עיניים גדולות,

וזו שעוד לא עברה התפרצה עליו:

"כן, מותק, בצבא יש או לוחמים, או תומכי לחימה. אי אפשר להיות דוגמנית!"

אז מסתבר שאפשר. להיות דוגמנית. הכוסיות אפילו מסומנות בשחרור.

כנראה זה בגלל שהמוח שלי כבר התנוון, אבל אני לא מצליחה להבין למה החבר'ה הגדולים בצבא יורים לעצמם ברגל עם תעודות שחרור בצבעים שונים למסיימי שירות מ"סוג" אחר. ועוד מרשים לעצמם להיות כל כך ברורים לעין, שהם כבר נותנים לך את התשובה בקשר לערך המצופה של כל אחת מהן.

בחייכם. זהב, כסף וארד? ואחרי כל זה הם עוד מרשים לעצמם לכתוב על התעודות את המילה "כבוד"? 

הקרביים דווקא מבינים. אחרי השחרור יש להם ערימה של רגשי נחיתות מובנים כלפי מי שבמהלך השירות הצבאי שלו התקדם ורכש נסיון שיאפשר לו להיות יותר ממאבטח, שלא לדבר על אלה שלא עשו שירות צבאי בכלל והיו להם עוד כמה שנים לפוטנציאל. אבל זו בעיני שאלה קריטית שההיבריד צבא/מדינה שיש לנו כאן צריך להתמודד אתה באמצעות הכרה בעובדה הפשוטה והכה בלתי נלקחת בחשבון כאן, שהחיים של אלה שמצליחים לא למות בשירות חובה, מקבלים תפנית מפתיעה והופכים להיות חיים אזרחיים החל משחרורם. ובחיים אזרחיים יש מוקדים אחרים להתרכז בהם, וזה יכול להיות "נחמד" ואפילו בעל אלמנט של טיפול עצמי מצד החברה, לקחת בחשבון את שינוי המבט הזה, ולסייע בו.

אבל זה דבר שממלא את הצבא/מדינה סרבנות. "להתגייס למען כולם"? לא יעלה על הדעת!

רק חברה "בוגרת" יכולה לעשות צעד כזה, להודות שבמשך שלוש (?) שנים, "מיטב אנשינו" סופגים בה ערכים שאינם תקפים למשך כלל שאר החיים, ולהקדיש, חלילה, משאבים נוספים לתיקון. 

הרבה יותר קל, ודורש הרבה פחות מאמץ, למשוך את סולם ההערכה המיליטריסטי אל תוך החיים האזרחיים.

בלי טיפול כזה שמתואר למעלה, נותר לי רק לקוות (ולא רק כי המדינה מצאה סוף סוף את הדרך להכניס אותי לקבוצת "פרח" בדבר מסויים למרות שלא סטיתי במילימטר מהמסלול שהיא עצמה התוותה)  שהאזרחות תנצח את הצבא, שסולם הצבעים האולימפי לא יוליך שולל את המשתחררים, ועוד גרוע מכך, את המראיינים אותם למקומות העבודה, וש"חוק החיילים המשוחררים" החדש הזה שמתכוונים להעביר, זה שמבדיל בין מים למים, ייפול בכל קריאותיו, לא רק בבג"ץ, עקב היותו בלתי הולם.

אחרת, צריך לשנות את הביטוי ל"ובא לציון הולם",

כי מיליטריזם ריק, מלווה בנצנצים מטאליים, הוא צבע הדגל החדש. 

(אה, כן. רק רציתי להוסיף שהמגמה האזרחית דווקא תוקעת רגל בדלת מכיוון בלתי צפוי:

השנה התבשרנו כי הסדרי החופשות לחיילי חובה הפסיקו להיות במתכונת של "רגילות" והתחילו להיות קלנדריים.)