עודף גירויים, לא כולם קשורים אלי ולרגשותי, מוציא אותי משלוותי.

בספר המד"ב (?) "הנידחים" של זנה הנדרסון יש דמות של ילדה שמינקות מסוגלת לקלוט את כאביו של הזולת.

היא ואחיה (המספר בפסקאות הבאות) נותרים יתומים בערך באמצע הסיפורון המוקדש להם.

ובטי החווירה ורזתה מיום ליום. כמעט שנה עברה, ויום אחד מצאתי אותה מכורבלת במיטתה כמו כדור מצומק. עיניה היו עצומות בחוזקה והיא נשמה נשימות חטופות, ששבו ויצאו מפיה באנחות חריפות.

כמעט השתגעתי עד שהצלחתי סוף-סוף להגיע אליה ולרפות אותה מעט ולאחוז באחת מידיה. אבל בסופו של דבר פקחה עיניים קהות ומזוגגות והביטה בעדי.

"כמו סכר," התנשמה בטי. "הכל מצטבר בתוכי. אי-אפשר אחרת... אי אפשר! נולדתי ל..." מחיתי ממצחה את הזעה הקרה. "אבל הכל הולך ונערם בתוכי. צריך להיות פתח. אני צריכה לעשות משהו! פיטר פיטר פיטר!" היא התפתלה במיטה ודחסה את פניה המעוותים אל תוך הכר.

"למה את מתכוונת, בטי?" שאלתי והפניתי את פניה אלי. "למה?"

"לרגל של גליב ולמותו של אבא ולבוהן של מר טיירי-שגר-לידנו..." קולה נמוג ונעלם בתוך שנים ארוכות של צער וכאב.

"אני אלך לקרוא לרופא" אמרתי בחוסר אונים.

"לא." היא הפנתה את פניה ממני והלאה. "למה להגביה את הסכר? הנח לו להשבר. מהר! מהר!"

"בטי, אל תדברי כך," אמרתי. בתוכי עלתה שוב הבדידות האיומה שרק בטי היתה מסוגלת לגרש אותה, מאז שמתה אמא. "אנחנו נמצא משהו... נמצא דרך..."

"אמא עזרה לי," התנשמה בטי. "היא עזרה קצת. אבל היא איננה. ועכשיו אני קולטת גם כאבי נפש! רינה פוחדת שיש לה סרטן. פיטר! הו, פיטר!" קולה נהפך ללחישה מאומצת. "הנח לי למות! עזור לי למות!"

כשאנשים לחוצים רק מרחפים בשדה הראיה שלי, מיד אני נהיית מתוחה ותזזיתית גם כן.

שמעתי את אחת השותפות שלי בצבא בוכה בשירותים ואין לי אף דרך לגשת אליה ולדבר אתה על זה.

זה כואב לי לפחות עשר דקות ביום מאז, ודברים הולכים ומצטברים. דברים הולכים ומצטברים.