זה באמת היה רק עניין של זמן עד שנגיע שוב לדיון הזה.

לא כואב לי, וזה יותר גרוע מכל דבר.

אני זוכרת שכשרק נכנסתי לצבא ניהלנו אותו בפעם הראשונה,

וכשבאתי למחרת, מישהי שכבר השתחררה צלצלה לדבר איתי כי ריכלו עד אליה שאני נראית כאילו מישהו מת לי בלילה.

הפעם חזרתי הביתה באמצע הלילה אחרי שכבר אמרתי למשפחה שלא אשוב, שתיתי תה וחיממתי כרית ונכנסתי למיטה וקמתי למחרת, ולמען האמת הרגשתי אפילו עקבות חיבה מתחת לקהות.

הפסיקו למות לי דברים בלילה.

אני תוהה גם מה ההנשמה המלאכותית הזאת וגם איך אנשום אחרת.