אמא שלי קנתה אגוז קוקוס. לא מיובש.

מצחיק, אבל אחרי כל ההתרסה הזאת, זה עדיין מוצא חן בעיני.

אומרים שיהיה קר מחר, אבל אני כבר חתמתי על חופשה, ואנצל אותה על אפי ועל חמתי.

עוד אין לי מגה תכניות, אבל אפשר לזהות שמצב הרוח המחורבן שלי השתפר במקצת,

ולו מפני שיצאתי מהקטטוניה של "רק אשב בשמש ואולי אצלם משהו":

כמו בכל יום חופשה של אמצע השבוע, אבלה את הבוקר בבנק.

רק לאחר כך אני מחפשת לי תכניות,

אם כי בטח בסופו של דבר רק אשב בשמש (ואולי אצלם משהו).

האיש מהבלוג הזה כאן כתב יפה על תערוכת עיצוב שלא היה לי מושג שהיא מתקיימת, ואני שוקלת ללכת לשם.

עוד לא החלטתי אם זה שווה את הכסף ~צחקוק~ [1]

הצבא יממן לי עוד ה-מ-ו-ן פגישות עם הפסיכולוגית. זה יפה מצדם.
הקטע הוא שעדיין, את ההתקפות הגדולות ביותר של עצמי אני חווה בחברת המכונף.

וזה עדיין דבר טוב, אבל מרחוק הרבה פחות מסוכך ובטוח משהיה, וקשה לי עם אי ודאות.

אני מרגישה שני תהליכים צולבים של הפתחות והסתגרות, קל לי לרגע ליצור קשר כתוב,
וקשה לי מאוד אפילו לדמיין את עצמי רוצה להכיר ולתקשר עוד "בחוץ".

פתאום הכל חדש לי, כאילו לא ידעתי קודם שאני פוחדת לקבל את עצמי בחברת אחרים.

פתאום אני סלקטיבית נורא כלפי מה שעלול להשפיע עלי, וזה דוחק מהעולם שלי...

טוב, כמעט את כל האינטראקציה האנושית + טלוויזיה + שלטי רחוב + דרושים.

כל דבר שאני לא יכולה לסנן, כל מה שהוא לא כתוב לגמרי, כמעט הכל אני בוחרת שלא.

אמא'לה.

העולם הזה, בשביל מה הוא טוב?

[1] חיני-חינם, אבל צריך להגיע לשם איכשהו... ולחזור גם. וקר וחושך וכו'.