התחלתי ע"פ המלצתה של אידיום, להתפנק ולסוך את גופי בכל מיני תכשירים מנעימים ומרככים. אחר כך לקחתי את שפמי וגבותי הנאהבים והנעימים, לבשנו ביחד בגדים שחורים וענדנו ביחד עגילים ארוכים, כמו שאמרתי לעצמי שאף פעם לא אעשה כשפני מגודלים פרא, ויצאנו אל היום.  

לא הצלחתי לעשות מה שרציתי בבנק, שוב הפנו אותי לסניף אחר, אבל לפחות יש לי מושג חלקי עכשיו לאן ללכת.

לא משהו שהייתי מכנה מהלך מזהיר. לפחות יצאתי ידי חובה ושילמתי איזה תשלום עבור אחותי.

ראיתי את מערכת התורים החדשה שקראתי עליה לא מזמן באינטרנט (לא מצאתי את הלינק). ראיתי כמה לחיצות כפתור דרושות כדי לקבל תור לדלפק שבכניסה, והזדעזעתי עד עמקי נשמתי העירקית הכפופה בשם כל הזקנים שלא מבינים שאחרי מספר תעודת הזהות צריך ללחוץ על הכפתור הירוק ולא על האדום, ונאלצו לחזור על הרצף שוב ושוב.

אחרי זה לא הלכתי לספריה עם אחותי, כי היא באותו הזמן היתה עסוקה בלעבור מתור לתור במוסד שירותי אחר. הו, כמה נעים וטוב. במקום זה השתמשתי בטריק הידוע "לקחת קו ארבעים ושש", שהוא הקו למי שרוצה להגיע בשעות האור למקומות טובים, כי הוא עובר גם בטיילת של בת ים, גם באיזור השעון ביפו, גם ברחוב יפו (בואכה כל חנויות האמנות), וגם נכנס עד התחנה המרכזית בת"א, וככה נשאר למי שעל האוטובוס רק לבחור מתי לרדת.

הפור נפל באיזור נמל יפו, שם טיילתי בשמש ואולי צילמתי קצת. אחר כך נדדתי לאיזור שוק הפשפשים, קניתי משהו קטן באבולעפיה וחזרתי הביתה ספוגת שמש נעימה, עייפה אך רצוצה, ומרגישה מוזר מאוד- זו החופשה הראשונה מזה זמן רב שלא נחתמת לה בחותמתו הטובה והאהובה.

הלכתי לישון "רק לרגע", נאחזת בכובדה המנחם של השמיכה, ולפני שהבחנתי הגיעה השעה שש והסתבר לי שעוד לא אכלתי אפילו ארוחת צהריים... מין נמנמת יומית כזאת. בוודאי שויתרתי ברוחב יד על הביקור בתערוכת העיצוב.

(תודה לכל מי שדרש בשלומי בזמן האחרון.)