בפרק הקודם הכנתי כמה פנקסים.

הפסקתי בשלישי או ברביעי, כשאחד (זה שמצולם למעלה, עם הכריכה הכתומה) נתתי לחמוד מהצבא, אחד (המשופר, עם הכריכה האדומה) למכונף [1] ואחד (החום העכברי שהכי נטיתי לשמור אצלי) סוד כמוס לחמור ולמלך מידאס.

נשאר אחד שהכריכה שלו שחורה ונאווה, והיה מדכא מדי בעבורי, ואחותי בדיוק אתמול אמרה שהיא אוהבת אותו בדיוק איך שהוא... אז אני מניחה שאני כבר לא אחליף את הכריכה שלו לבד מגבת אדום ורך עבור עצמי.

הכל היה בסדר איתם, חוץ מזה שלא יכולתי לפתוח אחד ופשוט לכתוב. הם היו יפים מדי.

אז בהזדמנות הראשונה שהיתה לי, הכנתי לעצמי פנקס scrap פשוט, כזה שעשוי כמעט במופגן מדברים שאף אחד לא צריך [2].

קודם כל בחרתי בצבע האהוב עלי, כי על סגול אני בכל זאת לא מתפשרת.

ככריכה השתמשתי בחוצץ מפל מקלסר שעמיתתי למשרד בדיוק הריקה אל הפח (גנבתי את כל הסט), וכדפים- בניירות ממו שעמדו על השולחן, וחוררתי באמצעות דוקרן [3].

כדי שאפשר יהיה לפתוח את הפנקס לאחר התפירה, הייתי צריכה ליצור מפרק כלשהו במפל (זה פלסטיק דק שאם מקפלים אותו הוא מתקמט, צריך פתרון אחר), ואת זה עשיתי על ידי "תפירת" צלבים (מעט כמו קשרים בנעל) בשתי חתיכות נפרדות באמצעות חוט מתכת דקיק מצופה בפלסטיק סגול (שמצאתי על הרצפה בשלל צבעים לא מזמן והרמתי כי "מי יודע"), ולבסוף תפירת כל העסק זה לזה בחוט רקמה סגול, בטח שסגול, שאותה עמיתתי הביאה עבורי הבוקר למשרד.

הופ, התפירה נעשתה עם הקפה, ואת שיחת הבוקר השבועית כבר סיכמתי עליו.

הוא פחות יפה מהאחרים. הוא נראה פחות מושקע.

אבל בגלל זה אני מוכנה להרשות לעצמי להשתמש בו ולא לראותו בלבד.

אז לפעמים כשנמאס להלחם מוצאים פשרה סגולה חביבה.

(תמונה אולי אולי בהמשך.)

[1]  המכונף בחר להחביא אותו מהעין ומהלב על המדף, וכשאחותו הקטנה עברה בפעם הבאה, היא שיחקה בתצוגה, הסתכלה באחד אחר והתלהבה ממנו, והמכונף ברוחב לב נתן לי את הקרדיט לעבודה שלא עשיתי. כשהוא סיפר לי לא הבנתי על איזה "סרט" הוא מדבר עד שבאתי והצצתי בתצוגה מחדש. קשה לפעמים לחזות בדחיקה המכוונת הזאת. מובן, ועדיין לא קל.

[2] וזה לא שהאחרים נעשו מחומרים שנקנו בכסף, כן?

[3] הנה! הדוקרן עלה כסף! בחיי!