בספר "הדרור" [1], שאהוב עלי וגם על המכונף מאוד (ראו כאן את הסיפור הנוגע לכך), ישנם כפרים של חייזרים המכנים את עצמם "רונה". הם חיים, כאמור, במין קומונות כאלה, והנה תיאור של אחת המסורות שלהם.
(עמ' 276, אחד המשתתפים במשלחת מכדור הארץ חולה, חבר משלחת אחר מתייעץ עם אנשי הכפר):
הוא ניסה להסביר מה לא בסדר עם ד.וו, ושאל אם מישהו זיהה את המחלה הזאת, ידע מה גורם לה או מה יכול לעזור.
"זה כמו כל חולי", אמרה לו מאנוזאהי. "ליבו משתוקק למשהו שהוא אינו יכול לקבל".
(עמ' 282, אחרי סירוב):
הילדה נראתה שבורה, אזניה בחצי התורן וזנבה שמוט, אבל היא לא ויתרה והקדישה את חצי השעה הקרובה לשידול, מנסה לשכנע אותם לבוא. כאשר התברר ששיטה זו לא תעבוד, היא הכריזה על עצמה "פוראי" ואיימה לחלות כמו די מפני שליבה היה עצוב.
(עמוד 336, קפיצה בזמן, דיון מאוחר במאפיינים האלה, כל ההדגשים במקור):
ד"ר אדוארדס האמינה שקיים קשר הדוק בין מושג ה'לב' לתיאוריית המחלות של הרונה, וששתיהן שימשו כצורה מתונה של ביקורת חברתית. הרונה אינם תוקפניים במופגן והם טוענים שהם אינם מתרגזים לעולם. אם, לדוגמה, מישהו היה נענה בסירוב לבקשה סבירה, או שרצונו סוכל, או שהתאכזב בדרך כלשהי, אותו פרט היה נופל למצב של פוראי. כאשר אתה פוראי, ליבך עצוב ואתה עלול לחלות או להיות מועד לתאונות. לגרום למישהו להיות עצוב הוא דבר חמור ביותר, כן? אם אתה גורם למישהו אחר להיות פוראי, אתה מרגיש לחץ חברתי ניכר להיענות לבקשה או לספק פיצוי לצד הנפגע לכאורה: להתנצל או לתת מתנה כלשהי שתחזיר את השמחה לליבו של הקורבן.
"אני מתרה כי לבבי עומד להעשות פוראי אם לא ניפגש בקרוב, נא הערכתך לסיכויים",
אני שולחת לו אסמס. והוא - שולח לי פירוט של הערבים הפנויים שלו בשבוע הקרוב.
הפוך על הפוך על הפוך.
[1] של מרי דוריה ראסל. ונכון, אמנם זה ספר "מדע בדיוני", ויש בו "חייזרים", אבל הוא נכתב על ידי אנתרופולוגית, ולא כולו עוסק בחייזרים, והוא חברתי ומלא אנושיות כל כך, במרביתה הגדולה של קטעיו, ומצויין מצויין ומומלץ מומלץ.