באחד האמשים ביקרתי אצל התלתלים.

עת ארוחת הערב הוגשה, ישבתי בכסא הקיצוני לכיוון הקיר, מותחת את רגלי פנימה.

התלתלים הגיעה עם כסא נוסף, וביקשה ממני להטות את עצמי קצת.

בעוד אני מצייתת, היא הוסיפה "ככה אוכל לשבת קרוב יותר אלייך".

"תיזהרי," אמרתי לה, "אני נוטה להאמין כשאומרים לי דברים כאלה".

רק המבט התמה שלה שכנע אותי שמלכתחילה, בדיוק לזה היא התכוונה.

בארוחה דיברנו על כל מיני סלנג צבאי מטופש, מכבסת המילים הגדולה.

השותפה לדירה שרה לנו את כל שירי הלכת המקובלים, בעוד אנחנו צועדות לספה בסלון.

ישבנו קרוב וסיפרנו זו לזו סיפורים, כולל קטעי קישור (נוסח "הידעתם ש...") באדיבות השותפה שישבה ליד המחשב, ובשלב מסויים מהישענות שידרגתי את המצב לחיבוק.

היא לא קפאה במקום, אבל אני הייתי צריכה למקם את עצמי מחדש בסיטואציה,

לכן בחרתי בקלישאה הצבאית האחרונה: "אני, אהם, חותרת למגע".

"זה דווקא נעים", סוכם, לא זוכרת על ידי מי.

(זה דווקא נעים).