ביקרתי אצל ואת המכונף השבוע, וכמה דברים חדשים התחוורו לי.

אחד מהם הוא שאני פחות רוצה לגרד את עצמי בשפכטל מהרצפה כשהוא מספר לי שהוא התחיל לדבר עם מישהי, ושלב ההקנטות ההדדיות והשיחה עובר מאוד טוב, והוא כבר מצפה גם לשלב הפגישה, ושזה נראה קרוב[1].

אני אולי ביצ' רצינית, אבל אני לא יכולה שחלק ממני לא ישמח בשמחתו ובמזלה של ההיא, איך קוראים לה בפולנית.

כשאדם יקר ופתוח מוצא עניין במשהו, כשיש לו אוויר, זה כמו משב ריח של תותים מהדוכן בשוק- 

סמוך, מתוק, חצי ידוע מראש, ועדיין בלתי צפוי.

הדבר הנוסף קשור למשהו שידעתי בחוש מאז הפעם הראשונה שהוא אחז בידי.

הדבר שהוא לב העניין מבחינתי, והדבר הזה הוא מגע.

באתי אליו, מכובד הימים וריקנותם, ורציתי במגעו, המגע העמוק והמהדהד.

טלפון בטח לא מספיק, וגם לא לֶטף אצבעות פזורות. 

מתקרב לזה הריכוך הלוחץ של כאבי הכתפיים [2],

אבל האמת והמהות היא בחיבוק.  

ביקשתי את קרבתו, ואלה היו מילים.

אבל כשהוא התקרב אלי, נאחזתי בו בחיבוק חזק וקצת תובע, שלא לומר טובע.   

למזלי זה צורך של שנינו, המגע האינטנסיבי והעמוק הזה,

בגלל זה הוא יכול היה לא להתנתק, ולהכביד עלי כמו שביקשתי,

את משקל הגוף שלו על המערכות שלי, את הנוכחות שלו, עוצמתית ורכה, וכמה שיותר.

לא רק שלא כאב או היה לי כבד, אלא שהייתי על סף נמנום של סיפוק עצל.  

נכון, ההרגל נותן שהתשוקה תרים גם היא את הראש מדי פעם, ככלב שרוע במלונתו,

בשאלה אילמת, לא לחלוטין נלהבת, אם יש בדעתנו לקרוא לה, לשחק.

וגם אנחנו רגילים שתנועות מסויימות של הגוף מעוררות אותנו לחפש מקלות על הרצפה, להשליכם. 

אבל כאן הסקס היה רק תבלין- אפשרי, אבל לא מושא הרעב. הרעב היה למגע.

לכן, כשהשאלה עלתה, התשובה היתה "לאו דווקא",

ולא רק היא, אבל גם היא, סימנה את ה"לא". 

נכון, העצמי לפעמים מלחשש שזה נורא נעים כשמישהו חושק בך, וכשזה במרחק של צעד אחד,

לפעמים זה משחרר לדעת שאפשר. לנגוע, לעורר, לסחרר, להסתחרר. אבל.   

אבל בתום הריחוף הקטן הסורר הזה[3], לחזור אל האדמה, אל עומקו של הבס.  

אפילו בנשיקה הרגשתי בעיקר את הצורך למגע כמה שיותר נרחב,

לוחץ ולא מרפרף. מבטיח ולא מרעיד.

והיה לי. ניתן לי. נעם לי כל כך.

והיתה כאן רוויה שקטה ועוטפת מצמא עתיק שכך, עד כה, לא לגמרי הכרתי [4]. 

טוב לדעת.

(כל כך טוב לדעת).

[1] "קרוב", בשפתנו המשותפת, הוא עוד אחד משמות התואר האלה, שמבטאים משהו יקר יותר ממרחק פיזי. אני אוהבת את העגה הזאת.

[2] אלה שנובעים מההרגל להסתכל על העולם מראש לא מורם, ולשאת תמיד תיק שאפשר לכסות באמצעותו על הגוף בישיבה.

[3] יש עץ כזה, פרוק עלים, שהזרעים שלו מתייבשים ונושרים בסלסול. הליקופטרים, קראנו להם, וזרקנו אותם לשמיים שוב ושוב כדי לראות אותם מסתחררים. (כאן אפשר לראות תמונה, הזרע השני בעמוד). כזה הוא מעוף הריגוש המיני, כשלא מלבים אותו.

[4] לפני כמה זמן נתקלתי באחד העמודים של "באופן טבעי" בפנטזיה של מישהי להכין לה שמיכת ריבועים כזאת, שבכל כיס שלה יש חופן זרעים. שמיכה שמכבידה ומערסלת, ומספקת את הצורך ב"מגע עמוק". הופ, העתקתי אותה מיד ושלחתי למכונף לעיון (אנ'לא מוצאת אותה עכשיו), אבל יותר מזה- מיד זו הפכה גם לפנטזיה שלי, וזה רומז שאני בעצם יודעת מה חסר לי. הגילוי הזה, החיזוק הזה, מסב לי קורת רוח עמומה, כמעט כמו סיפוק של הצורך, לדעת שהוא קיים ואיך אפשר לפשר את הרעב.