"זה שאני זולגת, זה לא אומר שאני בוכה."

נושמת בלי להפסיק, ההבדל קיים בהחלט.

גם הרטיבות, לפחות בצד הלא חשוף של הפנים

היא מושיטה אצבע ומציירת עלי ברוח של הים.

כשאני כובשת פנים, אני כבר בוכה באמת,

יפחה אחת מספיקה לסחרר את הזמן בקפיאה.

ושלוש נשימות עמוקות-עמוקות

שהן כולן, לחלוטין, שלה.

בשקט הלא בטוח שבינינו

אני לא מישירה מבט

והיא מאפשרת.

"אותך אפשר לחבק גם עם השפתיים",

היא אומרת.

(ואני בוכה, כי אני יכולה.

כל מה שאני יכולה מציף אותי באיטיות,

כמו שקרה ללגונה הקטנה שעברנו בהלוך

ובחזור- כבר היתה מטובעת.) בת 21.