ללכת להקפות בשמחת תורה, לחגוג את "יום ההולדת העברי" שלי.

אני אוהבת את הרעש המוחזר מהבניינים, את איך שמדירים ת'נקבות לתוך חדר, ובו מעמידים רמקולים, שירקדו שם... טוב לדעת שהסיטואציה הטראומטית שבה הפסיקו לתת לי לרקוד בערך בגיל 7 מפאת היותי מהחלק הנואל יותר של הזן האנושי, היא לא יחידנית עבורי.

הכי מוצאים חן בעיני ה"רבינו" שעולים לבמה. שמעו, לראות אותם מפזזים- לא יסולא בפז.

שלא לדבר על ציד המוזרויות בקרב הקהל.

ההברקה של הפעם:

ילד קטן, כבן 3, ובידו צעצוע פרוותי בצבעים צעקניים ובצורה (בחיי!) של ספר תורה.  (תמונה לקטני אמונה)

מה הפלא שחזרנו ומיד שטחנו את טיעונינו בדבר מניעי הנסיעה לטאבה לפי המוזיקה של "מפי אל" :

"בשביל גראס, בשביל גראס, כי לא נעצר מי שנתפס".

(ובבניין ירושלים ננוחם.)