שאתם יודעים שיש משהו אצלכם שהייתם מעדיפים לאבד או לשכוח?

המתחתנת סיימה את התואר שלה. ההורים כרגע זרקו שאלה בקשר לזה (לא ידעתי פרטים), ואז:

אבא: היא היתה תלמידה טובה בתיכון?

צ': טובה, אבל לחוצה מאוד (חושבת על זה שהיא תמיד הרגישה כאילו היא עדיין מדביקה את הפער של החודש הראשון של השנה, בו היתה חולה באיזו מחלת-מיטה כלשהי)

אבא: היא היתה בכתה המדעית, לא?

צ': בביולוגית.

אבא: כן, אני עדיין זוכר אתכן... אותך הולכת אליה לעשות הגדרת צמחים.

צ': (נזכרת בזה, שוקלת לטרוח לומר מה היה שם, מחליטה על נימה רב משמעית) אה-הא.

בפסח האחרון עשיתי סדר, שזה שם יפה ללקחת את התוכן של ארון המחברות הישנות ולהשליכו ליאור, או ליתר דיוק לפח המחזור.

זרקתי הכל חוץ מצילומי מחברות המבחנים ומחברת אחת מהתיכון שמצאתי שבעמוד אחד שלה רשום

"<תאריך>

אחרי הטיול

אני מאוהבת"

ואני יודעת: המחברת  הזאת היתה בתקופת המתחתנת, וזה הטיול ההוא וההתאהבות של גן השעשועים ההוא ואלה העיניים הבורקות שלה.

יש לי עוד דברים מהתקופה ההיא, פנקסים קטנים שחוררתי בקצה ובחור השחלתי מנעול.

המתחתנת הגיעה בסוף תקופת הבנזונה. כך שבפנקסים האלה יש גם את זה.

בזה נזכרתי עכשיו.

עברתי היום עם ההורים, בסיבוב רגלי קטן, ליד הבית של ההורים שלו.

מתוך הרגל שמעולם לא פג, הבטתי למרפסת: דגל ישראל ועצים נשירים בפריחתם.

הפנקסים, מרוטים וקצת קרועים בקצוות, נחים כנגד שולי קופסה אחת באוסף הקופסאות שלי, במדף התחתון של שידת הקש באחורי החדר.

כדי להגיע אליהם אני צריכה לפתוח קופסה שהמכסה שלה התחיל להחליד כבר אז, לרוקן אותה מתכנה (האבנים שאהבתי מהאוסף) ולשלות באצבע.

אבל בסה"כ, הכל בחדר שלי ובמרחק כמה פעולות פשוטות.

עם זה אני פוחדת להתמודד עדיין, אבל גם עם לזרוק אותם בגועל.