אני חושבת שהדימוי העצמי שלי לא כולל את היותי בן אדם מגיב, לומד ומשתנה.

אבל אוסף הכללים ה"תַּמיד"יים [1] שבהם אני מנסחת לעצמי את עצמי הולך ומטשטש בשוליים.

הזמן הולך ואוזל והחגיגה מתקרבת.

בשבת ערכתי רשימה של דברים שצריך לקחת, אתמול הורדתי מלמעלה תיק, אני מתקדמת.

כבר ברור לי שאקח את המצלמה ולא ברור לי איך אגן עליה מגנבה.

כבר ברור לי שאגיע עם המכונף (הוא הטרמפ שלי) ולא ברור לי איך אתנתק ממנו אחר כך.

כבר ברור לי שאני חרֵדה גם מהדברים הנכונים ולא רק מהלא נכונים,

וגם קצת יותר ברור לי שגם אם יש לי סיבה לחשוש, היא פחות חריפה ממה שאני מתארת לעצמי,

ובזה יש תרומה גדולה לזו שהרשתה לי לחבק אותה.

תודה לך, זה גורם לי להרגיש שיש לי את היכולת הזאת גם כשהוא לא מרים לי את המפסק.

זה אומר שיש סיכוי שיהיה לי ממש טוב בחגיגה. אינשאללה.

[1] מאז שג'נקה עשתה  לניקוד של בצק אלים, יש לי חשק תמידי לבדוק במילון לפני שאני מנקדת משהו.

אבל אני עצלנית ועצלה, אז בואו נסגור שאם אתם תופסים אותי בטעות ניקוד, אפשר ורצוי לתקן, ועדיף בלי לזעוף.