מכיוון שכ"כ חשוף פה, אני מרגישה מעין מימד של קריאת מחשבות-

לפעמים אני מסתכלת באימייל לראות אם כבר הגיעו תגובות לפוסט שעוד לא שלחתי.

(למרבה הצער, הגיע הרגע בו גם אני עומדת בפני פרדוקס הבלוגר.

מצד אחד אישי, מהצד השני ציבורי,

ואדיוטים (אם את קוראת, מצטערת. איפה הייתי? אדיוטים.) שלא עושים את ההפרדה.)

זה מזכיר לי, למען האמת, שמעולם לא היה לי חלום שבו אני עומדת עירומה בפני קהל, אבל כן היה לי סיוט שבו מצליבים שני ניקים שלי וחושפים את זהותי הוירטואלית לפני שביכולתי למנוע זאת. ממש חייתי בחרדה מפני רגע שכזה.

מרוב לחץ שכחתי מה היתה המחשבה שציפיתי שתקרא-תקרע ממני.