מצאתי את עצמי מסתכלת במראה בסקרנות

ותוהה איך זה שלא צצה לי אפילו שערה לבנה אחת.

רק אחרי שהתעוררתי ממש הבנתי, שראיתי בראי אשה ולא ילדה.

ובאותו יום לקראת הערב, רק הגעתי וכבר הייתי צריכה ללכת,

והקטה תכולת העיניים (שאינה לגמרי ילדה כבר) עמדה מולי והיתה נחמדה נורא

ואני פרשתי אליה זרועות לחיבוק, ושוב מצאתי את עצמי מרימה אותה לגובה שלי.

בחיבה, באהבה, ובאגרסיביות.

אחר כך אני מתביישת בעצמי על דברים כאלה

פוחדת שנהגתי כמו איש השלג בסרטון ההוא של באגס באני:

I will name him George, and I will hug him and pet him and squeeze him...

גאש, אני מקווה שהיא לא מרגישה ככה.