לפשר ולנסח באופן שיתקבל על דעתי היטב היטב

וישקף גם את האמת וגם את מה שאני רוצה להאמין בו:

שאני אוהבת את המכונף.

נדמה לי כאילו האהבה שלי אליו היא נסיבתית, עדות שמועה-

כולם רואים אותה חוץ ממני.

פגשתי היום בצבא את האיש מכאן.

התרגשתי לראות אותו, ונראה שגם הוא,

וחסמנו את הכניסה לחדר האוכל, זה מול זה, מופתעים

שאלתי מתי ניפגש לדבר והוא אמר, נתחיל בטלפון, זה מורכב.

אחר כך הסתובבתי עם חיוך קטן של חיבה ישנה שנתעוררה

ועם השאלה למה בעצם אני לא מרגישה בדיוק אותו דבר עם המכונף כל הזמן

ואני חושבת שמשהו בי מנחש[1]: גם בגלל שזה כבר שנים

מורכב. 

אתם מבינים, יש את הראש שלי, שבו אין יותר מדי תחומים אפורים [2],

ויש את המציאות, שהיא מורכבת.

באופן כללי, כשאני לא מכירה אנשים באמת,

יותר קל לי לסווג אותם לשחור ולבן (לפעמים בתנודות), ולפטור אותי ואותם בזה.

אבל כשמשהו הוא ארוך טווח עד כדי כך, אני מגיעה לאי הנוחות הפנימית שלי להתמודד:

זה מורכב, לעזאזל.

גם אצלו קשה המורכבות, אבל אחרת.

בכל תנודה כזאת הוא מרים הגנות, ועכשיו

כבר יש משהו שגם הוא פרקטל קטן

ראי של הים-יבשה שלי.

[1] בואו לשם הדיון לא נעלה את האופציה שאני לא אוהבת אותו, טוב?

[2] לא התכוונתי חומר אפור! חומר אפור יש! אתה שם, חושב שלא ראית אותך מגחך מתחת לשפם?