מישהו שקרוב אלי קנה מכשיר שמיעה לא מזמן.

גם בצבא יש הדרכות בנושא נזקי שמיעה לעתים לא רחוקות מדי.

מסתבר שגם להקשיב בחצי אוזן (הא, הא) להסברים התיאורטיים עוזר במשהו.

טווח התדרים של השמיעה האנושית הוא מ-125Hz עד 8000Hz.

(כאשר 8000Hz הוא הצד של הצלילים הגבוהים ו-125Hz של הנמוכים.)

עצמת הרעש נמדדת ביחידות שהן איזו התאמה של מידת הלחץ שמופעל על האוזן ע"י תנודות האוויר.

ליחידות האלה קוראים דציבלים והסימון שלהן הוא dB.

לכל תדר יש גם סף שרק מעליו שומעים (סף השמיעה).

בדיקת שמיעה סטנדרטית משמיעה צפצופים בכל אוזן בתדרים שונים ובעוצמות גוברות,

והתוצאה היא תיאור גרפי של הספים האלה, שנקרא "אודיוגרמה".

אדם שהוא כבד שמיעה צריך ווליום גבוה יותר כדי לשמוע.

באודיוגרמה עוצמות גבוהות יותר נמצאות נמוך יותר- כדי שנוכל לדבר על ירידה בשמיעה...

אגב, שתי הסקאלות כאן הן לוגריתמיות-

זו של הdB היא לוגריתמית בהגדרה (תוספת של 3 דציבלים היא הכפלה בעוצמת הרעש)

וזו של התדרים לוגריתמית בבניה (בכל תזוזת משבצת באודיוגרמה התדר מכפיל את עצמו).

שימו לב גם איך באופן חינני מגדירים כאן 0 דציבלים כסף השמיעה...

עכשיו לגבי מכשירי שמיעה.

מכשירי שמיעה, שלא כמו משקפיים, לא "מתקנים" לחלוטין באופן חיצוני ליקוי קיים.

כל מה שהם מציעים היא התאמה של המציאות לתנאים של הלקות-

במקרה הזה הגברה של התדרים שהאדם מתקשה לשמוע.

זה לא מתקן את השמיעה- רק מתאים את העולם.

הבעיה במכשירי שמיעה היא שיש עוד סף שרובנו לא חושבים עליו במהלך היום-יום,

ושפתאום מציג את עצמו כשמגבירים רעשים באופן מלאכותי- זהו סף הכאב,

או הווליום שבו הצליל מתחיל להכאיב.

סף הכאב בבני אדם הוא כ120 דציבלים.

ברגע שאדם כבד שמיעה מתחיל להשתמש במכשיר שמיעה, הוא מסוגל לתמרן רק במרחב הזה,

שבין סף השמיעה שלו לסף הכאב שלו. לפעמים המרחב לא מספק. 

במילים אחרות-

כדי שיוכל לשמוע, המכשיר צועק לו באוזן. ואז הוא מתלונן שצועקים לו באוזן.

(ולא סתם מתלונן. הוא מתלונן כי זה כואב).

ככה אני, אבל עם רגשות- אני חוששת ש(בתדרים מסויימים) אני כבדת רגש.

הסף של הרגש שנחווה אצלי כ"אותנטי" הוא כנראה גבוה יותר מזה של אנשים אחרים.

כנראה גם שאני מבחינה פחות בדברים שאנשים בעלי רגישות "נורמלית" כבר ראו מזמן. 

וכשכבר דברים מגיעים אלי וחוצים את סף הרגישות לרגש-

נשאר מרחב קטן מאוד לתמרן בו עד ההגעה לסף הכאב.

אגב, יש גם כמה תיאורים של תופעות שנובעות מחשיפה לרעש מזיק-

למשל אבדן רגישות זמני, שמשתקם עם הזמן בתנאי שמפסיקים את החשיפה לרעש המזיק ומעבירים לסביבה שקטה. או טינטון, שהיא תחושה של שמיעת זמזום מטריד ("צפצופים") גם כשהוא לא קיים, בעקבות נזק מוקדם יותר בזמן.

גם לאלה אפשר למצוא מקבילים רגשיים.