הכל התחיל כשהלכנו ברחוב הסמוך לדירתו החדשה של המכונף ותהינו: אבל מה זה לכל הרוחות "ציהתלי"?

בדרך כלל אשת השלטים היא אני [1], אבל הפעם הוא זה שקלט אותו על איזה בניין: ציה"תלי- ראשי תיבות של "ציון, הלא תשאלי".

דגול.

הערב התחיל בינינו ויכוח על קיצור מומצא כלשהו של ביטוי, שהכיל את ש' הזיקה. לדוגמה "ביטוי שמכיל ש".

אני טענתי שראשי התיבות צריכים להיות בש"ש, והמכונף טען שראשי התיבות צריכים להיות במ"ש.

הוא אמר שש' הזיקה לא שייכת, ואני אמרתי שכן, בעיקר אם זה משפר את הביטוי,

וגם אם במקרה הביטוי נגמר באות נחשקת אפשר גם לסיים בה, כמו בקיצורים הצבאיים (אגף מודיעין= אמ"ן וכו'),

והמכונף שלף בצהלה את ציה"תלי, ונהייתה דייסת שייכות, באמצעה התחלנו לצעוק "שלי שלי" ברחבי האוטו

(כי ידוע הרי שאם אני רוצה את זה זה שלי, אם זה ביד שלי זה שלי...), עד שהמכונף פסק ש-ש' הזיקה אמנם שייכת לביטוי, אבל "לא מהבית".

שמתי לב, הוא אמר, שזו המשמעות שמשתמשים בה ילדים.

כלומר, כן, יש את ה"שלי" הזמני, נגיד, "זה מסתובב בגן אבל אני משחק בזה, ומכאן זה שלי",

אבל יש גם את "שלי מהבית", שזה משהו אחר לגמרי. חֵזקה חֲזקה. שלי ווה-ווה-ווי-ווה שלי.

אהבתי, אני אומרת לו. יאללה, יש פוסט.

והוא מצחקק ומקניט- בטח לאיזה כיוון תקחי את זה:

אז מה את, שלי או שלי מהבית?

אני מגמגמת: לפעמים ככה, לפעמים ככה, באיזה יום אתה שואל? 

והוא סונט: קוונט חמוד שלי.

[1] היום חלפנו ליד סטימצקיה. פתאום נשמע קול מבואס ממושב הצנצנת.

-מה? שאל המכונף.

-יש שם שלט. "יש אנשים שפשוט מוכרחים לקרוא כל מה שהם רואים".