של מה היה שם בעצם,

עוברת מאוד בקלות על פני המסמכים הרשמיים למיניהם,

מתעכבת קצת יותר על כרטיס האגודה שבו מעולם לא השתמשתי (ותקפו פג לפני שלושה חודשים), אבל לקנות אותו במצעד הגאוה הלפני אחרון עלה לי בבריחה של המתעלמת מהמתחם (היא פשוט שכחה אותי שם והלכה הביתה) ובדמעות אין ספור, ובהבנה בדיעבד של החבר-שלי דאז, (ואולי בהתחלה של הסוף שלנו),

על קונדום האליבי שלי שנשפך כל הזמן "בטעות" מהארנק (ותקפו יפוג בעוד חודש),

על המטבע הקטנטן שקיבלתי פעם מקסם ("כסף קטן")...

אבל הכי צר לי על כרטיס הרכבת ההוא,

זה שהביא אותי אל החיבוק הראשון שבו נשמתי לחלוטין חופשי.