רציתי לומר: אני חושבת פחות ופחות על הדמויות שיש להן כינויים בבלוג הזה.
ואז אמרתי לעצמי: מה הפלא, צ'. הרי את הכינויים בבלוג הזה נתת בתחילת הכתיבה בו,
וזה היה כבר מזמן מזמן. איך בדיוק זה מפתיע אותך
שאת חושבת פחות על המתעלמת, המתחתנת, התלתלים, הלמות הלב.
ובכן,
היום זה מפתיע אותי לרגל זה שבשבוע האחרון יוצא לי לחשוב די הרבה על המכונף
כלומר, לא הרבה, אבל המעט שכן הוא משמעותי, צחקנו בטלפון זה אל זו באיזו הזדמנות,
וחברה שישבה לידי אמרה "נשמע כיף" על האינטראקציה, ומצד אחד זה נכון, כתמיד,
ומצד שני אני מתחייכת ונחמצת בו זמנית.
אתם מבינים, אחותי התחתנה. הסתכלתי בתמונות שלה בפייסבוק,
תמונות מהשנתיים האחרונות, שלה מחייכת, והוא (הבחור שלה) לרוב נמצא איפהשהו בתמונה.
לא שמתי לב לזה קודם כל כך, עד כמה הוא נמצא בתמונה.
וקלטתי שכבר כמה שנים טובות אני לא רואה אף מועמד ושום טעם בחיפוש הזה,
שאני באופן מוזר חיה את חיי כאילו כבר התחתנתי-
עם הנוכחות וההעדר בו זמנית. לא מעוקצו ולא בלי דבשו.
קשה לי להסתכל על זה, אז אני מסיטה את המבט, אומרת את
הדברים האחרים שגם הם נכונים.
יש אנשים שברגע שהם נכנסו לחיים שלי נהיה להם כאן כינוי.
וחלקם אנשים שנהיה להם כאן כינוי בדיוק מהסיבה הזאת:
האיש של החוטים, ת'.
למרות שהם לא רוצים להיות בני זוג שלי,
הם דוגמה לאנשים שמבהיקים אלי מתוך העולם,
אנשים שהאינטראקציה איתם יקרה, בתווך המיוחד של השיח.
אבל תוך כדי שאני כותבת את זה, זה כבר נשמע לי כמו רומנטיזציה.
רוצה את זה חי.
אני מתגעגעת קשות לתחושה הזאת,
החוסר מרגיש כמו שגרגרי המלח בצנצנת שלי נדבקו לדפנות וצריך לגרד אותם בכף
זו התחושה, היא פירורית ועיקשת, יש לה צליל צורם והיא מכאיבה בכל רמז של שרטת שבאה איתה במגע.
(יבש לי גם בגרון).
אני נלחמת בדחף לחתום כאן במשפט מנחם של הפי-אנד,
לשתות מים ולהעמיד פנים כאילו דבר לא קרה או נחשב או נאמר,
להעביר את הטקסט הזה לטיוטות או לרפרשו כליל.