קראתי את צמד המילים הזה בבלוג אחר ובאתי להזכר בגומות של חיי.

למכונף יש אחת, לאחותו הקטה שתיים, ולקטון המשפחתי החדש נראה שגם כן שתיים.

לאחותה של MJ יש גומה עמוקה גבוה באמצע הלחי הימנית. זה נראה שמאל כשעומדים מולה.

גם לאחותי ולי יש. גומות אמיתיות, שמתמלאות חן כשהחיוך אמיתי.

"או, הנה החיוך", היה קורא לו המכונף, כשהוא והגומות היו מעמיקים בי, זה מול אלה.

ככה, הרהרתי לי במעלית בדרך הביתה ופתאום, משום מקום, פנתה אלי השכנה,

שגדלה פה ומאז כבר מגדלת כאן ילדים:

תמיד היו לכם אותם, את הבורות האלה בלחיים. אני זוכרת כשהיית כזאת קטנה,

והייתם הולכים, לא ראו ממך כמעט כלום, חוץ מגומות כאלה גדולות.

עבר שבוע ואני מתלבטת, כי אין לי מה לספר.

כי גם בשבוע הזה, כמו שבאלה שקדמו לו, אני נמדדת, מודדת את עצמי, רק בתוצרים:

אם צילמתי ואם בישלתי, אם כתבתי והתכתבתי, 

ואם לא אז במה התמצו החיים שלי.  

אחד הפחדים הגדולים בלכתוב כאן גם בתקופה כזאת, נובע ממדד נוסף של מאחורי הקלעים:

הנה איבדתי מנוי אחד. שלום, חבר.

סיכום סוף השבוע הזה, בערייתו האכזרית:

היה נחמד מאוד, אבל

שוב נכשלתי בלהעריך את עצמי.