שפכי עליו את התיאוריה העכשווית (שלך) לגבי החיים (שלך).
אני: סיפרתי לך על ההזמנה לחתונה שקיבלתי מהמכונף?
הוא: כן. אני: מושלם! הוא: יש לנו הגדרות שונות על מושלם. אני: <אתה>, יש לי שאלה הוא: ? אני: אתה תאהב אותי גם אם אשנה את השם הפרטי שלי רשמית ל"ר"צ"? הוא: האמת היא, שברור שכן.
אני אוהב אותך גם כשאת עושה דברים מוזרים, אם כי מעולם לא הבנתי את הצורך שלך להכות את העולם בכל נקודות חוסר הנוחות שלו. me: כל? הוא: כל. me: אני הולכת על שתי רגליים, מדברת בשפת המקום, מזדהה כאשה, לא מרביצה ומקללת, משלמת מיסים, עושה צבא ומילואים. אני רק משונה בדרכיי שלי. אשר יש לי זכות לגיטימית להיות משונה בהן ולזכות להכרה הוא: נו, ודאי.
אבל את מתייחסת לזה כאילו זה תג של כבוד. me: אני פשוט מסרבת להתבייש בושה היא מנגנון דיכוי הוא: אין צורך להתבייש, ובואי נרגיע מילים של פרופגנדה. me: המטרה שלך לשמור אותך שקט ומפוחד הרחק מהעין *שלה הוא: כן, הבנתי. me: אני מפוחדת בקשר להרבה דברים ואני מבפנים גם מתביישת. אבל אני לא מוכנה שירמזו (או להרגיש) שאני לא בסדר כי אני אחרת. ולכן אני צריכה לצאת מהחדר ולהיות בעין של כולם. הוא: למה את מתביישת מבפנים? me: לא כיף כי המסר מכל העולם הוא שאני לא בסדר כי אני אחרת
שלהיות מה שלא מצפים ממני זה מרד, התחצפות, טעות מצדי, פגם בי, משהו שמקטין את הלגיטימציה שלי. הוא: אני לא חושב שזה נכון. גם אני אחר בדרכי שלי, ואני לא מרגיש שאני צריך לצעוק את זה.
מכמות הימים שישבתי ותהיתי מה לא בסדר איתי אפשר לשרשר הרבה מאוד גשרים ישרים וגבוהים (כי אתה מקובל עליך שהעולם יטען שאתה לא בסדר בכך שאתה שונה?) הוא: לא בטוח. אולי כי העולם לא טוען את זה במרץ רב, או אולי כן. me: (). אני חושבת שאנשים צריכים מידה מסוימת של שונות בסביבה שלהם. שונות לגיטימית ככל שיותר שונות היא לגיטימית, יש יותר סיכוי שאנשים יוכלו לבטא את עצמם. (ואני מדברת על דרכים לא פוגעניות) אולי אתה מוכן להרגיש שאתה לא בסדר? הוא: אולי, אני מרגיש שאני לא בסדר. אולי אני חושב שהעולם יכול גם לחשוב עלי ככה. me: למה? למה אתה מרגיש שאתה לא בסדר? (צרות של אחרים; צונזר)
לי מאוד כיף לחלוק אתך תרבות מסוימת שהיא תרבות אינטרנט אבל נראה לי שמה שמשותף בינינו זה לא תרבות אינטרנט... ובכל זאת יש חלק שאני מדי פעם מנסה אותו עליך ואתה אומר "לא הבנתי על מה את מדברת" :) הוא: אני מנחש שאצל כולם זה ככה. יש מעט אנשים שגדלים להבין באופן אורגני אחד את השני בלי לגדול ביחד. me: עם המכונף זה היה מאוד מפחיד. בהתחלה האמנתי שהוא לגמרי מכיל אותי בהתנסויות שלו אני מתכוונת: שהוא יכול להבין את כל מה שיש לי כרגע ולראות גם מעבר לזה מתוך עצמו זה היה מסע די ארוך שכלל הליכה על גבולות בשביל למצוא כמה מהמקומות שיש לו שאני זרה להם. עד היום אני לא בטוחה שאני לא מוכלת. הוא: ואת לא רוצה להיות? me: וזה בעיקר בגלל שאני פוחדת להכיר את כולי עד תום. אני חושבת שמאוד יעזור לי להכיר את עצמי כולל גבולותי לפני שאני מנסה להיות שוב במערכת יחסים רצינית כזאת. להיות בחפיפה חלקית זה הגיוני וטוב ואנושי. להיות מוכלת זה במקום מסויים גם לצפות מבן אדם אחר לגדל אותך וזה משהו שאני לא רוצה. הוא: אני מקבל. אבל אני מנחש שלהיות מוכל בהכרח אומר שאתה גם מכיל. (כי שניכם אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם) me: אני אשמח לגדול באינטראקציה עם אנשים אחרים אבל אני לא מוכנה שאדם אחד יהיה גדול ממני בהכל. זה יעשה אותי משיחית ואותו גורו. הוא: הממ, כן. me: אף פעם לא הרגשת שזה מפחיד להכיר את עצמך ולדעת מה דעתך, ומה נטיית לבך, ומה השאלות שבאמת מעניינות אותך ומה הגבולות שלך? הוא: לא. אף פעם לא חשבתי על זה באמת. me: איך זה נשמע לך? הוא: זה נשמע לי קצת יותר מדי, זה נכון. me: כשאני ניצבת מול סיטואציה, מול השאלה "מה אני רואה כאן?", אני נכנסת לפאניקה "אימת הביטוי האישי" אני מסרבת להסתכל ולחשוב מה אני רואה. אני הולכת על הכי קונבנציונלי שאני יכולה. לראות דברים לא קונבנציונליים זו סכנה. זה כמובן לא עובד, כי אני לא קונבנציונלית ואז אני מסתכנת מהצד השני, של לנחש את התמונה הקונבנציונלית בצורה לא טובה. ואז אני יוצאת קרחת מכאן ומכאן. גם לא האמת שלי, גם לא זו של אחרים. הוא: כאילו, הרורשאך שלך זה תמיד שקר? me: הרורשאך שלי זה מה שאני מנחשת שאתה רואה או רוצה שאני אראה הוא: אז זה לא בסדר. me: כמו ש<מכרה משותפת מהצבא> אמרה פעם: רותם המסכנה, היתה מוכנה לתת את הראש שלה כדי להיות נורמלית, אבל היא פשוט לא מסוגלת הוא: מקסים. (צרות של אחרים ; צונזר)
בקיצור, היא אמרה את זה פעם וזה מאוד נכון.
me: וזה מתקשר שוב למה שאמרתי: מבפנים מאוד רע לי עם זה שאני לא נורמלית. ואני לא חושבת שזו תכונת אישיות שלי, שיהיה לי רע עם עצמי. אני חושבת שזה נרכש. מזה שלא היתה לי לגיטימציה להיות משונה כקטנה. הוא: אבל זה כי לאף אחד אין. me: אני רואה את זה עכשיו כשאני גדולה יותר: בקרב אנשים מסוימים יותר קשה לי שיהיו לי דעות משל עצמי, ואפילו לחשוב באופן עצמאי. אלה אנשים שאין להם שום יכולת לתפוס אנשים אחרים כזולת, ואני מקבלת מהם את זה ו"קורסת" למצב שאני שלוחה שלהם אחת הסיבות שלא היתה לי שום אפשרות לחשוב כש<מישהי אחרת מהצבא> היתה הסביבה: היא יוצרת בועת מא"מ ומעסיקה את כולם במא"מ. אני הייתי ת"פ מנטאלי שלה כל פעם שהיא היתה שם הוא: לא יודע, זה מעולם לא קרה לי. me: :) ואז אתה יכול להבין למה במצבים מסוימים אני מרגישה שאני לא קיימת מהסיבה הזאת של ריצוי מוגזם ואימוץ "נלהב" של נקודת המבט של אחרים, הגבולות שלי מעורערים, וקשה לי להבין איפה אני, ואיפה זה העולם בפלישה אלי לצערי להיות אנטי זה בדיוק אותו דבר רק לכיוון השני האתגר הוא להיות אותנטית וזה מפחיד ומאיים אני מרגישה שאין לי זכות הוא: זה די מדויק. אני חושב שאת יכולה להיות אותנטית די בקלות. תנסי לבדוק מה את חושבת. me: אני יושבת הסמסטר בקורס שמרתק אותי. אני פוחדת מזה נורא. הוא: כי אני מנחש שכרגע את הולכת לצד השני: "אם העולם חושב שאני צריכה לעשות א', אני חושבת שאני אלך לעשות דז'." me: דז/? ;-) הוא: כן, ניסיתי לחפש סימן רחוק ויצא לי אות קירילית. me: הנטיה שלי מול השאלה הזאת היא להגיד מהר "אני לא יודעת" ולברוח באמת הוא: אני מדבר בגדול, לא כשאת באה מול שאלות "מה את רואה". me: אבל זה מתחיל בשאלות קטנות "מה את חושבת" מבריח אותי לנאומים פוליטיים. אני בטוח לא חושבת נאומים פוליטיים הכי קרוב שהגעתי זה "יכול להיות מעניין להסתכל על זה". כשקראתי מאמר וחשבתי "יכול להיות מעניין להסתכל על זה בהקשר של הטקסט X של מישהו אחר" אז ברחתי כל כך רחוק שלא הסתכלתי מאז לא על זה ולא על זה אבל דברים מעניינים אותי עכשיו וההסוואה שלי קורסת :) הוא: :)! אז תתענייני. שום דבר רע לא יכול לקרות מזה. me: וואי הוא: רק אולי תלמדי משהו שמעניין אותך. me: אני לא יודעת להתעניין לגמרי לבד אני רוצה להתעניין עם תמיכה ובשביל זה אני צריכה עוד אנשים שזה מעניין אותם ולהיות מסוגלת לתקשר איתם וכל ההגנות עולות ואני מתחילה שוב לדבר בחידות כי להסגיר שיש אני זה כמו לעמוד עם שלט מטרה גדול אתה מכיר את המערכון של מונטי פייתון על not being seen?
me: לצפות בערך עד 1:30, עד אז כבר יהיה לך מושג במה מדובר הוא: איי גט איט. me: that's my life story עכשיו אני במקום שאני צריכה לעמוד כדי שיראו אותי ויעזרו לי ואני משקשקת מפחד הוא: אז אני הייתי מחפש מישהו חביב, עדיף ללא רובה. me: :) כן. החמוד שמלמד את הקורס הוא באמת חביב. אני מסתכלת על החומר של הקורס בעיניים מוצרות ומחפשת איפה החורים. הוא: :). אבל עכשיו אני הולך לישון.
אני: (אז אספר את כל זה לבלוג במקום)
אני מסתכלת על החומר של הקורס בעיניים מוצרות ומחפשת איפה החורים.
"בעדינות," כותבת לי על דף זו שיושבת לצידי ורואה אותי עושה פרצופים ומשמיעה קולות אי הסכמה,
"כולו חוסר בטחון, שלא יחשוב בטעות שאת צולבת אותו",
ואני מתבהלת: דווקא אחד מאלה שאני הכי רוצה לתקשר איתם, ומי שרוצה בטובתי כבר אומר, שאני עושה את זה יותר מדי בלהט, ולאו דווקא בחוכמה.
זה המושג שלי לגבי "השתתפות"- לטווח במה שקורה שם בחוץ:
למצוא את נקודות אי ההסכמה שלי ולהביא הסתייגויות והתנגדות. הסכמה זה בטוח משעמם. אי הסכמה זה בטוח ומעניין.
מה לא בטוח? אלטרנטיבות יצירתיות. לנסות להציע אלטרנטיבה, זו הפרקטיקה שממנה אני מפחדת.
בגלל זה קשה לי כל כך עם הטיעון "גם אם אין לי אלטרנטיבה למשהו שלא עובד, חשוב בראש ובראשונה להצביע על כך שהוא שגוי" (שם, ובמלא מקומות נוספים). אני רואה בו הד לפחדנות שלי עצמי מפני השתקעות במחשבה. מפני מקוריות. מפני being seen.
כתבתי לבחור שמלמד את הקורס ההוא, עם הסיפור שהסיפור שלו הזכיר לי. הוא (עוד) לא הגיב.
אני חוששת שאולי מה שיש לי לומר זה עדיין יותר מדי דיבור בחידות כלפי העולם.
זה עוד נסיון לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד פוחדת להתבטא, מצד שני פוחדת לא להיות מובנת.
העולם כל כל קשה עכשיו דווקא משום שהוא (סוף סוף) מאתגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
