לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ארבעה דברים בלתי אפשריים קצת אחרי ארוחת הבוקר



  1. יש לי תקנה.
  2. זה לא בשמיים.
  3. אני אגיע לשם.

  4. אני כבר די בסדר.
נכתב על ידי , 11/12/2010 12:49   בקטגוריות ואני&catdesc= מי אני? מה אני?  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כה לבבתני!


(לקרוא בתיאטרליות תיכוניסטית נוהה ונפעמת): אוי, אוי.

כרגע מישהי מבנות כתתי נענתה להזמנה שלי לבוא אלי מחר להדליק נרות וללבב לביבות.

והנה מול ההזדמנות להאכיל מישהי נפשי לא יודעת את עצמה:

עיני בורקות ולחיי סמוקות וחיוך גדול נפרש מאוזן לאוזן.

להכין למישהי אוכל זה הבילוי הכי נהדר שיכול להיות לאדם-אוהב-בחורות בימיו. 

עכשיו אני מבינה את המכונף בבשלו [0],

הנה אני נזכרת שוב בחביתה ההיא מהאבט"ש [1].

הנה, הנה, הנה!

הנה לבבני הרעיון ללבב עד כדי צהלה ממש:

הייתי עשויה להפוך נבוכה מזה, זה אכן עובר את הסף,

אבל טוב לי מדי להתרגש.

 

 

[0] כן, אוכל זה כיף, אבל להכין אוכל לאחרים ובמיוחד לאחרות, ולסעוד על ההנאה שלהן, זה כיף כפול ומכופל.

[1] איך לא סיפרתי על החביתה מהאבט"ש?!

היה בין המשמרות והשתדלנו להכין אוכל לכל הערות באותן שעות

היינו אני ועוד מישהי ואני הכנתי חביתה נהדרת מושקעת עם נקניק מטוגן ופפריקה ושאר דברים מגניבים

וכולו היה בתחושה שאני מכינה אוכל על מנת לפנק ולשמח וזה כל כך מילא אותי.

 

כדי שגם לי יהיה מותר משהו אכין בשחיתות רבה את זה ואולי גם לביבות גזר.

ועבורה אם יהיו בטטות ואם היא אוהבת ג'ינג'ר את זה ואם לא אז את המתכון המסורתי שעולה ראשון בגוגל.

(מה חבל שדווקא היום קצצתי את כל עשבי התיבול שעוד היו לי טריים במקרר והכנתי מהם ממרחים עם חומץ)

 

יש לכם מתכוני לביבות?

נכתב על ידי , 30/11/2010 18:08   בקטגוריות צועד על קיבתו, איי האב א סושל דיזיז!, ואני&catdesc= מי אני? מה אני?  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"הייתי צריך משהו שיזכיר לי מי אני"


גיא הנפלא מעונג שבת לקח אליו לקבוצת העונג גם את הבלוג טאבולה ראסה,
שמתעד קעקועים, ומה שהאנשים שלהם אמרו עליהם. יש שם מגוון בנושאים ובהיקף,
מאנשים שרוב הגוף שלהם מקועקע, ועד מישהי שקעקעה כמה נקודות בתבנית שמסתיימת בנקודת החן שלה.
יפה, ומומלץ.



שם מצאתי את אושרי, שקעקע בהחלטה של רגע על פרקי הידיים שלו *osh* *ree*.
ויש לו גם שרשרת כזאת:



לא הייתי אומרת כלום לולא ההסבר שלו:
"זה היה אחרי יום קשה ומדכא, הייתי צריך משהו שיזכיר לי מי אני."



וזו הזדמנות לומר משהו ששוכב כאן מזמן, במגירת הנושאים הלא ממומשים-
זה הכל אותו דבר, דבר והילוכו*.
ג'ני: ברקוד
MJ (ציטטה וכבר מחקה): ציפור מה את מזמרת (מילים)
זוש: קולן
צנצנת: יהיה בסדר/מי את?
 


זה קשה, להרגיש לא קיים לפעמים.
בעיני זו התחושה שאין לי עמוד שדרה בפני עצמי,
שאני צריכה להשלים את היציבות שלי עם מבנים תומכים חיצוניים,
כמו שריון של סרטנים, קשיח, שמחזיק את הבשר שלהם מלרפוס.

פעם הייתי בסדנה, שם נתנו לנו לשכב על גליונות נייר גדולים,
ציירו את מתאר גופנו על הנייר בטוש ואחר כך השאירו אותנו למשך זמן מה, לצבוע את הדמות.
בתום השעה התהלכתי בין הדמויות של כולם שהיו תלויות:
רק זו שלי היתה ריקה מבפנים, מוגדרת על ידי הצביעה החיצונית. 

"תחושותיו הפנימיות של התינוק ושל הפעוט בונות את הגרעין שממנו מתפתח העצמי. נראה כי הם נשארים כמוקד, שסביבו מתגבשת הרגשת העצמי, המהווה יסוד לבניית תחושת הזהות". (מהלר, ציטוט בתוך "הטרגדיה של הילד המחונן" של אליס מילר).

בעדר תחושת עצמי ברורה, אני מוצאת את ההוכחה לקיומי בעדויות עוקפות, בדימויים מהעולם הפיזי:
אני יודעת שאני קיימת כאשר אור נשבר או מוחזר ממני. כאשר מוכח לי שאחרים רואים אותי על ידי השתקפות ושיקוף.
כאשר חוזר אלי הד מגדות כלשהן.

כשהייתי "צופר ערפל", תחת הכותרת "לאן", תיאור הבלוג היה קבוע:
בהגיעו למיצר השרוי בערפל, היה תוקע בחצוצרתו,
מקשיב בתשומת לב להד החוזר מן הגדה ומהגדה שכנגד,
ועל פיו היה תוכן את המסלול הדרוש לשם מעבר.

(זה עוד כאן בצד. הרי ידעתי שיום אחד היא תחזור.)

הדימוי לקוח מתוך ספר מסע שקראתי בילדותי.
אני לא זוכרת את הספר או איזה מיצר זה היה, אבל אופי הגישוש הזה, לא שכחתי אותו.
לא אותו, ולא את התחינה הזאת בThe logical song

please tell me who I am.

זה הקושי לשמוע את הקול הפנימי, הצורך בקריאת כיוון מבחוץ.
הצורך בקולן על מנת להתכוון לפיו, הדחף לוודא שוב ושוב את הקיום ע"י הרצת עצמך דרך כל קורא ברקוד אפשרי.
תחושת הערעור, חוסר הבטחון הזה, שגורם לך לתהות אם זה השיר שלך, מזמר דרך גרונך.

במקרה שלי: השימור האובססיבי של תמונות וציטוטים, זכרון נייד,
אבל יותר מהכל הצורך הבוטה בעיניים של אחרים שיחזיקו את דמותי. 
[ציטוט מאת נורית זרחי שג'ני המליצה לי עליה]
[לא יכולה לבכות כשלא מסתכלים עלי]
[שומרי הזכרון שלי]


כך או אחרת (נתחיל מאחרת, כדי לשמר טעם טוב בסוף):

אחרת-
כשדברים הם כל כך חיצוניים, שהכל נסמך על רמזים,
אפילו כשנוכח דיבור על רגש הוא נתפס כלא רלוונטי, מה שרלוונטי הוא המעשים:
[אז הלכתי הצידה וסחטתי לך / שלושים תפוזים שהיו במטבח
את חייכת כששאלת אם זה מיץ אמיתי / אולי את בכל זאת אוהבת אותי
(מילים)]

וכך-
בדרך כלל הם האנשים שאני באינטימיות איתם,
משום שרק כך ניתן לחוות חוויות כל כך ראשוניות, שניתן לשייך אותן אל העצמי גם מבלי להצטרך לתייג אותן קודם.
[ואת כל המילים שלנו את היית שומעת / גם בלי שאני אומר לך את עצמי / אני נולד, אני רואה (מילים)].
(בגלל זה "חיק" היא מילה כל כך חשובה).

* והתנצלותי שלוחה לזוש ולג'ני על שאני מפרשת את הטקסטים שלהן כל כך כרצוני.
נכתב על ידי , 4/6/2010 23:07   בקטגוריות ואני&catdesc= מי אני? מה אני?, אגד מדבק, עושה לי מקום  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , אינטרנט , החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצבע ואור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צבע ואור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)