היום קמתי משתעלת ומכייחת ולא-כיף-לי,אבל בעודי מתעוררת אל תוך הבוקר המצב שוב הלך והשתפר,
כך שהתעצלתי ללכת אל הרופאה (שלא יסתבך לך!) עוד יום אחד.
בדרך למטה ממש ממש קיויתי להצליח עם המכולת,לקנות תפוז ולאכול אותו בפרוסות עבות ומגירות מיץ. אבל לא היו להם תפוזים.
כך שנשארתי עם הרעיון לענות לשומרים של האוניברסיטה "כדי שאוכל לדקור אתכם טוב יותר" כשישאלוני מה עושה בתיקי סכין מטבח חדה.
בעודי מתקדמת בגרירת רגליים קוממיות אל עמדת השומר בכניסה שמעתי קריאות מאחורי: "רותם!".
"די," חשבתי לעצמי. "אני חולה, וממילא לעולם אין כוונתם אלי כשהם קוראים בשמי. זה לא קורה לי.
אין לי חברים שנשמעים ככה, ואין לי חברים שקוראים מאחורי בשמי.
ולכן עכשיו אמשיך להתעלם מהקריאות האלה, שמן הסתם רק נדמה לי שהן בשם שלי".
"רותם!",
הגיעה למרחק יריקה הלמות-הלב מאחורי ונתנה לי חיבוק, בעודנו נדחקות על כבודתנו וכרטיסי ההזדהות שלנו דרך עמדת השומר (הוא לא שאל על הסכין).
אנ'לא מאמינה שזה באמת היה בשבילי, אמרתי לה והיא שאלה: מה, הייתי צריכה לקרוא "צנצנת"?
השיעור על עיבוד-שפה-טבעית-באמצעות-מחשב (זה עוד שעור שאני לא רשומה אליו) היה מרגש.
עלתה פתאום מן האוב שפת התכנות המגעילה שלמדתי בה את הקורס הראשון במדעי המחשב שאי פעם למדתי, והמרצה היה מספיק טוב בשביל להצליח לגרום לי להבין את רוב האלגוריתם ואפילו קצת לחזות חלק קטן ממנו, אפילו שזה היה מנוסח בצורה כל כך לא קריאה ולא נוחה כמו באותה שפה מייגעת. ואפילו את זה לא זכרתי שהיא מסוגלת לעשות. כל הכבוד לו, מלמלתי בהערכה כל השיעור. כל הכבוד לו, בחיי.
אחריו השעור על רכישת שפה היה נחמד. המרצה (אותה אחת ממקודם עם ה"לא מדברים כאן על פוליטיקה") אמרה ש"בשעורי לשון לא מלמדים עברית, מלמדים אבשלום-קורית, זה לא קשור ישירות לדקדוק ולשפה, זה קשור כל מיני דברים כמו הציונות ולכך שצריך שיהיו קריטריונים שאפשר להדיר אנשים על פיהם". אני פערתי את פי, לחששתי (אין לי קול, למקרה שזה לא הובן) "אני לא מאמינה שהיא אומרת את זה", ולהנהון של שכנתי לכסא הוספתי: את חושבת שהיא כבר נשואה, או שאני יכולה להתחתן איתה? מה שעבר, כמובן, ללא תגובה ניכרת.
השעור הסתיים מוקדם והלכתי לבזבז זמן בכתת המחשבים לפני השעור הבא, שעליו אנחנו בדרך כלל מקיימים קבוצת קריאה של החומר, כי החומר כל כך פשוט והמרצה כל כך איטית. אבל ארבע דקות לפני השיעור נזכרתי תוך פתיחת החומר שלמעשה לא הבנתי מהסתכלות ראשונה את השקפים, ואצתי לתפוס מושב בשיעור, שם גיליתי שהמרצה אכן מוצלחת (הרבה דברים שהיא אומרת דווקא עוזרים לי לקבל אינטואיציות) אבל איטית עד כדי כאב (וגם אומרת יותר מדי דברים בשביל המעקב של רוב הכתה, לא יודעת למה, זה באמת חומר מאוד מאוד פשוט) ונשארתי בדיוק, אבל בדיוק, עד סוף השקף שלא הבנתי, ואחריו חזרתי לכתת המחשבים לעבור על שארית המצגת ולפתור את סוף התרגיל בבלשנות ליום שלישי.
אחרי זה הלכתי הביתה, אבל בדרך לירקן כמובן, לקנות לי תפוז לפי המלצתה האוהדת של הקטה.
"יש לי חמישה שקלים, ואני רוצה כמה תפוזים שנכנסים בזה". נכנסו שניים, אז אחד יהיה למחר.
בדרך חזרה הסתכלתי כך ימינה ושמאלה כדי לחצות את הרחוב, ואז ישר.
ברצינות? שאלתי את השלט ושלפתי את המצלמה.
אז אם כבר המצלמה היתה בחוץ ועיני היו בעננים, מעבר לכביש הבחנתי בסמל מוכר.
עכשיו אני מבינה למה התכוון החבר ממורד הרחוב כשאמר: לא יהיה לך קשה לזהות את הבית של י' אם תדעי באיזה כיוון כללי ללכת.
אחד תפוז עסיסי בפרוסות לצנצנת החולה
ואז נכנסתי למטבח להכין מרק לצנצנת המסכנה, כי הרי היא חולה.
קצצתי ירקות עייפים יותר ופחות, דחפתי לסיר,
קצצתי לי גם סלט ערבי, בעקבות הפוסט המרגש הזה של אופה קטנה עם הסלט שלה,
ו... פתאום התפלקה לי עוד שעה של עבודה על עגבניות ממולאות.
צנצנת חולה, באמת מסכנה, צחקקתי לעצמי, לא נראה לי שאני הולכת לקנות את התירוץ הזה עוד הרבה,
והלכתי לראות באיזה רוטב מכינים עגבניות ממולאות.
ואז הסתבר שעגבניות ממולאות לא מכינים ברוטב אלא בתנור 
.
תודה, אינטרנט.
פתאום נגמר הכח, ובכל זאת אולי תנוחי קצת, צנצנת חולה מסכנה?
(והנה כח כבר יש לי, וחשק, אבל תיאבון- לא.
הסלט עוד מונח כאן ומחכה לתשומי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.