היום ראיתי לראשונה את שמו של המכונף כרוך באחרת:

"בערב נפגשתי עם X והמכונף"

שאלוהים יעזור לי.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב, זה יעצור אותי אולי בהמשך,

אבל מה שקפץ לי לעין לא היה זה בכלל,

אלא על זה שהיא הוקדמה אליו בדיבור.

איזה קסם זה, בלהיות אדם שלם ושווה וידוע,

עד כדי כך שמישהו כותב על שני אנשים או יותר ו...הופ

השם שלך מוצא את עצמו ראשון: הפלא ופלא: X והמכונף.

מגיע לו יופי, להיות עם מישהי שהשם שלה קופץ לפעמים לפניו. 

אני עדיין כותבת את זה.

יש לי מה להגיד, אבל בכל זאת אכנס למובלעת מתלה המעילים רגע. 

יש דבר כזה בעיני: להיות שווה בהשאלה. נגיד, כשהייתי עם המכונף הרגשתי שווה כפליים בשלו.

ולא רק בשל הוא עצמו ממש, שאם הוא על שלל גווניו מתעניין בי אני בטח שווה,

אלא גם בשל שטויות (נוספות, אני אכניס כאן את המילה "נוספות" ואמנע מנהמות זעם מצדו).

לדוגמה: אני איני שווה ומוצלחת ככזו שיש לה דירה מוארת ופתוחה וצבעונית ובה ליד הכניסה עומד מתלה מעילים.

אבל ברגע שיש לי חבר (אקס) שבכניסה לדירתו עומד מתלה מעילים, זה שווה כל כך שאני מתמלאת עליצות-שוויון-שבהשאלה-כזאת.

~אנחה~

מסביבי, אני מתכוונת לסביבי החברתי ולא לסביבי הצבאי,

יש כל מיני כאלה שנחשבות פמיות שוות. 

לפעמים מתחלף לי המבט כמו בתמונות העמוד-פנים האלה ואני רואה את המחלצות וההצטעצעות וכן לרגע חולמת להיות כזאת

אלא שאז אני שוקעת לי בריב עצמי בין חשק ואי חשק לשחק לתכתיבי הלבוש ההוא, המהודר,

חלק בי אומר שבין כה וכה אין טעם לכל זה כי בכל מקרה לא אוכל להיות יפה בו כי אין אני מאלה,

חלק מתחיל לחשוב על משקל ופיגורה ושערות פנים, ומולו מתרומם על הרגליים הקדמיות השפם

שכל עיקר עיקריותו לעמוד בפני אמא ולומר: אני שווה גם ככה.

וכל זה הרי חרטא.

להיות שווה זה לא כל זה.

וגם הפמיות השוות, הן לא שוות בכלל בגלל כל זה.

הן שוות בגלל ה"זה" האחר. ה"זה" האחר המחורבן ההוא.

מחורבן דווקא לא בגלל שהוא מחוץ להישג ידי, הו לא.

תרכיבו משקפי שמש, כי אני מצטטת טקסט שיכול לעשות לכם כווית ורוד על האישונים:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעבר לכל שיעור.

זה האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות?

אתם ילדיו של אלהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.

נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.

הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים." [1]

צלחתם? סלחתם?

הנשים השוות בחיי, גם אלה ששוות מרחוק, הן אלה ששוות בגלל הניצוץ הנפלא הזה,

שחושף שכל אחת מהן חשפה פעם פחד, או היתה כנה מאוד.

ואפשר להסתכל עליהן, ואפילו להסתכל על האנשים שמסתכלים עליהן, ופתאום זה ברור לגמרי.

וחוץ מזה לפעמים יש בהן רוך או איזה קסם אחר, כי פמיות שוות הן שוות עד מאוד.

יו, אני רוצה אומץ להיות שווה.

ובינתיים אני כאן כמו איזה ילדה שמחכה למרגלות הסולם של המגלשה ומייבבת "מתי תורי"

וזו בכלל לא השאלה,

זו

בכלל

לא

השאלה.

[1] מיוחס לנלסון מנדלה. הוא עדיין חי, למרות שאני בטוחה שצבא של שונאי ניו אייג' רודף אחריו עם קלשונות ברגעים אלה ממש.

שלא לומר, להגנה עצמית,

אני רוב הזמן קהויית רגש.

א. בדבר אמא.

("ילדי הוא גיבור ונבון, ילדי לא יבכה אף פעם...")

איבדה את הזכות שלה להתערב לי בחיים עם ההודאה שהיא ידעה על הבנזונה ולא עשתה כלום.

האשמה הרבה יותר חמורה מה"לא ידעתי" שהיא מכרה לי כמה שנים קודם, עכשיו זה מתייצב על להשאיר אותי לבד להתמודד בגיל 15, עם הדבר היחיד שאני יכולה לומר עליו בכנות "חיי מתחלקים ללפני ואחרי".

להזכר לפשפש לי בחיים שנים אחר כך זה מאוחר מדי. לא כשהייתי זקוקה באופן כ"כ בוטה בעבר.

יותר מזה. מזעזע אותי לחשוב שזה שמדובר בנשים עכשיו עושה בעבורה הבדל כ"כ רציני, שאצלה זה נרשם כמשהו ששווה להתערב בעבורו. (והבנזונה לא היה.)

אלוהים, אני בחיים לא אסלח לה על הבנזונה.

ב. הלמות הלב

אחרי פירוט ציורי כזה או אחר של הכתוב לעיל, כולל השוואה קצרה למצב כיום, עלבון קטן מכך שמתייחסת ל"עכשיו" לא כ"טוב" אלא כ"בקושי מגרד את קרסולי הבנזונה".

כאילו חומק מהבנתה שזה סולם הזוועה שאני מסוגלת להעמיד.

לאחר דיון בדבר כמה סיבות יש שאסור בגינן לאהוב אותה

(שתיים בולטות מאוד לעין ועוד אחת שהיתה יכולה להספיק גם בלי שתי הגרציות)

טענת ביניים:

אני רוצה לאהוב. לאהוב בלי לחשוש שאני עוברת את הגבול בכל פעם שאני שמחה יותר מדי. יצרתי חוב כלפי עצמי כשעזבתי אנשים שאוהבים אותי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להתעכב על impossibilities. אפילו שאני נורא רוצה.

(היא אחרת, לוקחת impossiblities  כאילו אין מחר, ואפילו כך, היא ה"אי-פשרות" החביבה עלי, ואני רק second best עבורה.)

טענת נגד: אני לא שניה לאף אחד, אני מיוחדת ידה ידה ידה.

הפשרה: לזנוח את להט הקלדת האסמסים וללכת לישון בחיבוק וירטואלי.

(הסוף עוד לא נכתב, אבל ברור שגם ההתעכבות הזאת לא תוכל להמשיך לנצח.)