ככה כתוב בגלילאו של החודש.
שאם מישהו מגיב רע למשהו, ואחר כך מראים לו או משמיעים לו מילים רעות על מה שכרגע ראה,
התגובות הפיזיות שלו נרגעות, וגם בפעם הבאה הוא מגיב פחות בחומרה.
זה עובד על עכבישים, אולי זה יעבוד גם בבני זונה.
יש מישהו אצלנו בצבא, שיש לו תכונה אחת שמרגיזה אותי ואחת שמוציאה אותי מכלי.
ביחד הן גורמות לי להרגיש כל כך מאויימת, שבי נשבעתי שבפעם האחרונה שנמצאנו בכפיפה אחת,
איבדתי עשתונות, צעקתי והרמתי עליו יד.
לא עשיתי דבר כזה כבר שנים, והחלק שבאמת מפחיד אותי [1] הוא שאני לא מתחרטת אפילו,
רק על זה שהיו שם אנשים שראו אותי ואני לא רוצה שהם יחשבו עלי רעות.
מזמן לא הרגשתי תיעוב כזה, ממש תיעוב ושנאה, כלפי אדם,
וזה מפחיד אותי שאני נכנסת לסחרחרה כזאת בכל פעם שאני חושבת על זה,
המון אנרגיה מתבזבזת על משהו שלא שווה את זה, אלא אם אני אבין מה בדיוק חורה לי פה ולמה.
[1] חוץ מהבטן שמגיבה ב:
ומה אם אחד הילדים שלי יהיה כזה? יום אחד אני ארביץ גם לו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
