או: אנושיוּת כשפה זרה.
התכתבתי עם מישהי באינטרנט. אנחנו מדברות (שם פעולה ריאלי למחצה) על הבלוגים שלנו, ועל התגובות אליהם.
היא:
"
עדיין אני מרגישה זקוקה להערכה. שאנשים יראו איזו דרך אני עושה
ואיך אני מחויבת לצמיחה שלי וכמה אני משתדלת לגדול ואיזו מעמיקה אני ואיזה
תובנות יש לי וכו' וכו'.
זה מסתכל אותי כשאנשים לא רואים את זה (או כשנדמה לי שלא רואים).
"
אני:
"
אחרי עשורים שאנשים רגילים שלא אומרים לאנשים דברים כאלה אלא אם זה
לצורך חנופה וליקוק תחת, אני לא רואה איך את יכולה באמת בכנות לצפות
לתגובות כאלה מאחרים. אני יודעת שאפילו לקרוא את הרשימה הזאת גרם לי
להרגיש שאת כאילו מתרברבת למרות שכל מה שעשית זה לציין את ההתקדמות שלך
ואת זה שאת גאה בה ובמסלול שלה.
זה קשה להביע משהו על אופן הפעולה ולא על התוכן שלה.
איך אני אתן דוגמה. הייתי לא מזמן בהרצאה על רכישת שפה
ושם נאמר שחלק מהפלא ברכישת שפה הוא שילדים רוכשים שפה על סמך מידע מאוד
חלקי ועוד יותר ללא שיהיה להם יותר מדי מידע ישיר מהסביבה על אם מה שהן
אומרים הוא שייך לשפה או לא. משום שגם אם הילד אומר משפט שהוא נכון לגמרי
מכל היבטי הדיבור, התגובות הן לא "איזה משפט יפה ונכון דקדוקית בנית
עכשיו", אלא "נכון, ניש-בר!" או "מה פתאום, זו לא ציפור, זה מטוס!"
אז אותו דבר אפילו אם זה ניכר שאת מתפתחת ומסוגלת לפעולות מורכבות יותר
ויותר, נותנים לך את הקרדיט שאת רוכשת תובנות וההתייחסות היא לתוכן שלהן
ולא לדרך להשגתן, שהיא בסך הכל אמצעי.
אולי הסיבה שאנשים מתיחסים ככה היא (הכל לטעמי ואסוציאטיבי וגם אני
בעצם חושבת תוך כדי כתיבה ואל תראי דברי כמוחלטים) שזה נתפס כתהליך רכישה
טבעי, כלומר אוטומטי, בניגוד לתהליך למידה (כמו למידת שפה זרה),שזה מה
שאנחנו בעצם עושות כשאנחנו מלמדות את עצמנו את כל הדברים האלה. לכן לנו
הדרך כל כך חשובה. לכן גם אנחנו צריכות יותר פידבקים לגבי אם "המשפטים"
שאנחנו בונות ב"שפה" הזאת, שזרה לנו, הם נכונים דקדוקית, ולא רק לגבי
התוכן שלהם.
"
לפעמים אל מול תקשורת אנושית בסיסית אני מרגישה ככה.
כמו אדם בשפה זרה, לא מוצאת את הדרך להביא את כולי אל השיח.
הערב מישהי שלחה לי סרטון יפהפה ויזואלית שיש מאחוריו אמת פיזיקלית, וגם משל משלי:
כל טיפה שלי ניגפת שוב ושוב במתח הפנים של ההיטמעות, שכבה של אוויר חוצצת בינינו.
המזיגה היא שוב ושוב חלקית, יחד איתה נורה חלק קטן שוב למעלה, וחוזר חלילה.
כל זה, כמה יפה, מעורר אדוות. שווה להסתכל על תהליכים לאט-לאט.
לגבי תקשורת חברתית:
אני לא יודעת עד כמה ההקבלה שעשיתי כאן היא בעלת אחיזה במציאות. בסך הכל רכישת שפה היא אולי תהליך יוצא דופן.
ומאידך אני מרגישה ש*מן הסתם* אדם נולד עם יכולת כלשהי ללמוד אורחות העולם מאפס. זה נראה לי גם פונקציה של גיל קריטי כמו ברכישת השפה בדיוק. האם הלמידה הזאת היא מאותו הסוג, של ציפיה מובנית כלשהי לחוקים שמשתבצים במקומות מועדים להם? שלומדת את תנאי השוליים ויוצאי הדופן מן העולם שאליו נחשפים? יש לפחות ספר מדע בדיוני אחד שעולה בדעתי שמשחק על על הרעיון הזה, אבל גם הוא צמוד מאוד לנושא הבלשני.
מעניין אם ואיפה אפשר למצוא לימוד "עם תשתית מולדת" של תקשורת אנושית בין אישית שלא בצמוד ללמידת שפה.
אולי רק אם נסתכל על "תסמונות", כמו המחקרים שלומדים על שפה דרך מערכות שלא מתפקדות כראוי.
אנשים שלומדים לחייך ולגרגר ולעולם לא מדברים? (איך קוראים לזה?)
אנשים שרוכשים שפה אבל לא ניחנים ביכולת לתפוס ולהפגין תקשורת בין אישית?
ומה לגבי הגיל הקריטי? אולי זה פשוט עניין של כשרון? כמו שיש ילדים מקסימים ויש ילדים פחות מקסימים?
ואולי זו בכל זאת פונקציה של חשיפה? חברה הצביעה לפני לא מזמן על מיעוט גירוי חברתי (מסוג תקשורת עם עמיתים) בילדותה כאחד מהגורמים שלדעתה פוגע כרגע בתפקוד החברתי שלה.
גם אני מרגישה את זה. שאני לא יודעת את הדרך שבה דברים נפתרים באמת, באופן בלתי אמצעי (דווקא כן את הדרך שבה נהוג באופן טקסי לפתור סכסוכים).
נתקלתי באחד מכנסי השפה בהרצאה מאלפת שכחתי-את-השם-של-הבחור-קישור-אם-אמצא-בהמשך, שבוחנת שיחות שנסבות מסביב לניגודי אינטרסים בגני ילדים. הילדים נושאים ונותנים די הרבה וגם מתנצלים תוך כדי השיחה וממשיכים במשחק ועושים עוד המון פעילויות חברתיות בו זמנית, בעוד שאם מתערב המבוגר (הגננת) וגורם לפתרון "על פי כללי הטקס", התנצלות וכדומה, זה לא משנה בכלום את הסכסוך עד לסיום מאוחר יותר בקרב חברת הילדים.
ושמעתי גם הרצאת המשך בנושא [1] (אני מסתובבת הרבה בכנסי לשון, לא?) שבוחנת דפוסי שיח בפוליטיקה ומגלה שפני הילדים פשוט לשלום ולשיתוף פעולה בעוד שהפוליטיקאים המבוגרים משתמשים בטקסים לכאורה התנצלותיים דווקא כדי לבסס עמדה עדיפה ולהחריף עימותים.
ובתקשורת עם החברה של המכונף, למשל:
אני חושבת שאני אולי פחות מצויה בהלכות העולם ממנה. וככה אני מרגישה, אובדת עצות. לא יודעת מה לעשות. אדם בשפה זרה. לא לבלוע ולא להקיא, לא יודעת לא להתחבר ולא להתנצל, או שמשהו חורק, וגם אם אני לכאורה תופסת את קצהו של עניין, בכל זאת כשהטיפה שלי נמזגת בזה אני מרגישה מחוקה ומוצפת וחלק ממני נדחק בחזרה כלפי מעלה לטיפה קצת קטנה יותר של התנגדות שמציגה בדיוק את אותה ההתנהגות.
[1] הנה כאן בעמוד 34.
ויש גם וידאו מסכם וגדול: תוכן עם דוגמה של ההרצאה הראשונה הוא החל מהדקה ה19.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
