התנועה הזאת מן האניגמטיות גורמת לי לאבד חלק גם מהאנונימיות שלי,

וגרוע מכך, של החברים שלי.

למרות ששאלתי במפורש אם מותר לי לכתוב את מה שאני כותבת וקיבלתי תשובה חיובית,

אני עדיין מרגישה כמו אאוטינגרית (זה כמו שטינקרית רק עם אינטרנט).

אבל במקרה הזה, ולא רק בגללי, אי אפשר שלא. זה חשוב מדי.

כשהמכונף ואני היינו באחד מפרקי הoff של מערכת היחסים,

הוא שלח לי יום אחד קובץ וורד קטן שכתבה חברה יקרה שלו [1].

מפנה מקום לנשום2.doc

בשיחת טלפון הוא אמר:

זו טיוטה,

ובעדינות, אתך ואיתו.

אבל תקראי את זה.

קראתי.

ואז קראתי שוב.

הקובץ הזה, מה שכתוב בו שינה את החיים שלי.

הפיל כמה דברים למקום, הסיט אחרים מהדרך.

גרם לי להתרגש כל כך מהכנות ומהפשטות של מי שכתבה אותו.

לאזור אומץ לגשת אליה בדרס אפ ולהציג את עצמי,

היה אולי אחת ההחלטות היותר מוצלחות של העשור הקודם.

היום אני גאה להיות חברה וחלק מהקהילה שלה,

קהילה שנפגשת ונוגעת ומסתכלת בעיניים.

שמעריכה ומדברת ומעודדת-

לחיים של אמת.  

"מפנה מקום לנשום" עלה בשבוע שעבר לארכיון הפנזינים הישראלי.

אפשר להוריד ולקרוא אותו בקישור שלמטה,

ואניח קישור גם בצד הבלוג.  

מפנה מקום לנשום

זו כבר לא טיוטה, ובעדינות, אתכם ואיתו,

אבל אני ממליצה באמת שתקראו אותו.

[1] אז כן,

את יקירתי מיכל ואת החיבור המחודש לקהילה נתן לי במתנה המכונף.

וכל פעם שאני נזכרת בעובדה הזאת, אני מתקשה לשלב אותה לתוך כל היתר.

אבל זה בסדר-

כבר "מותר" להגיד ולחשוב את זה: היא לא חברה שלי בזכותו, ואני לא שייכת לקהילה הזאת בזכותו.

מותר שאנשים יתווכו דברים נפלאים בחיים שלך, ושלא תהיה להם יד בזה אחר כך. אפילו כשזה המכונף.

וְזֶהוּ? רַק זֶה?

וְאֶל זֶה לָשֵׂאת עֵינַיִם כָּלוֹת,

וְאֶל זֶה שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת לְשַׁרְבֵּב,

וּבָזֶה לְחַמֵּם אֶת הַלֵּב

בְּצִנַּת לֵילוֹת?

בְּשֶׁל זֶה לְנָאֵץ אֱלֹהִים,

וְלִבְעֹט בְּעֻלּוֹ?

זֶה... וְתוּ לֹא... תּוּ לֹא?