טפו טפו טפו, טפו טפו טפו.

הדבר הכי רע שקרה לי היום

(טוב, נו, אולי חוץ מהשפריץ ההוא ממכונית עוברת, אבל זה היה במרחק שתי דקות מהבית)

הוא שהעור בכפות הידיים שלי יבש!

1. היום

בחור מצחיק (אחר) מהצבא שואל איך היה החופש ומקבל תגובה שמחה מוגזמת,

ואחריה הסבר שזו למעשה היתה שמחה שמורכבת על באסה.

"נפרדתי שוב מהאקס שלי", אני אומרת והוא מנסה להבין איך זה יכול להיות בלי לחזור מחדש.

"אתה מכיר את הזוגות האלה", תורם ההומו החמוד את משנתו,

"שמחדשים את הנדרים שלהם מדי פעם?

אז השניים האלה מחדשים את הפרידה שלהם."

"הפעם זה אחרת", אני אומרת להם ומחווה בידי הלאה:

"הפעם נפרדנו לטווח ארוך..."

2. קודם

אני שולחת פתאום בשמחה את האצבעות שלי אל מתחת לאפו:

"תראה, יש לזה ריח של עפרונות צבעוניים!"

(בסוף אני אפסיק לפחד מהשיר.)

מתישהו בטוח אמרנו, אפילו בתורת "אני לא מתכוונת לומר, אבל..."

אז אני חייבת לציין, בפה פעור ובנשימה עמוקה (כי זה מה שקורה כאן, מול המסך),

שהשנה אני לא מאחלת לעצמי להיות בשום מקום אחר.

(כן, שינויים, עדכונים, פה ושם שיפוץ בקנה מידה כזה או אחר,

אבל ה"עוד מאמץ קטן" הזה שהיה עוד בשנה שעברה, היה כ"כ גדול.)