ככה הסיפור נראה ב2008

כשכבר לא היה פורום לסביות ועדיין לא היתה עיר מקלט,

ובכלל לא היה במי לדחוק למה שרציתי אז:

בואו נדבר על סקס. 

(כמתבקש, יהיו כמה תיאורים מיניים מפורשים בהמשך).

מכאן והלאה זכות הדיבור שמורה לצנצנת של 2008. 

בואו נדבר על סקס!

(זה אולי הדבר הכי חשוב שאני כותבת בגלגול הזה,
אז תגובות שהן של גועליות טהורה, בבקשה אל תקרבו אותן לכאן.)

לא סתם סקס, אלא "סקס!".
הסיבה שאני מביאה את זה לכאן היא,
שחשוב לי ואני רוצה לדעת,
ואני לא סתם מבקשת, אני שואלת.

אני יודעת שראיתי רמזים לזה אצל אחרות.
ואני יודעת שיש בי דחף להפנות את המבט שכל פעם שאני רואה את זה אצלי.
לא מתיעוב, פשוט כי אני לא רגילה לראות בעצמי עוצמה,
והכרה כזאת כבר לא תאפשר לי להשאיר את עצמי מאחור.

אני רוצה להכיר את הכח הזה.
בבקשה, תספרו לי?

במקום הקדמה:

לפני כמה שבועות הייתי בסדנה כלשהי. היו שם עוד אנשים וזה היה חלק שמוקדש לתנועה.
אני רוצה, אמרה המנחה, שכל אחד מכם יצביע אחורה בפיתול: להצביע עם יד שמאל לכיוון ימין, אחורה.
תעקבו במבט אחרי היד שלכם, ותמשיכו בתנועה הכי רחוק שאתם יכולים.

עשיתי את זה. זה כאב.
הגעתי לנקודה מסויימת שבה כל השרירים שלי הזדעקו,
ובקושי הספקתי להעיף מבט לאן זה מגיע, לפני ששחררתי.

עכשיו, אמרה המנחה, תעשו את זה שוב. כמה רחוק שאתם יכולים להגיע.
קצת כעסתי שאני צריכה לעשות שוב דבר כואב. משכתי את היד לפי הזכרון בחזרה לאותו מקום פחות-או-יותר,
אולי אפילו טיפה פחות, כדי שזה לא יכאב, החזרתי, וחיכיתי, קצת לא מבינה מה העניין.
מה ראיתם? היא שאלה, ואני דחקתי את מורת הרוח ולא עניתי ששום דבר.
במקום זה הקשבתי מה ענו האחרים.
להפתעתי, התשובה שלהם היתה "אנחנו מגיעים יותר הפעם".
וזה היה רמז עבורי, שהפחד מכאב לא רק שמשאיר אותי באותו מקום,
אלא גם מונע ממני להבין דברים שיכולתי, ולהגיע רחוק משאני "יודעת" שאני יכולה.

לפני כמעט עשור, ההורמונים התחילו לעבוד.
ישבתי עם חבר לכתה, ופתאום הלמו אותי כל החושים כולם.

הריח, הנשימות המתקצרות, החום העולה מהעור.
כמה רציתי, חשקתי, שמחתי.
אבל המימוש היה בטפטוף מייסר ואיטי,
כמו עינוי סיני עתיק:
כן. לא. סוד.
והשטף נעצר בעיניים שלו:
בלי. ללא. מבט מופנה.
בלי שידעתי למה אני מסכימה
התמקחתי על תשומת הלב שלו במטבע שעמד לרשותי
והוא
חינך אותי להציע את עצמי.
אולי לא בדיוק אהבתי מה שהיה, אבל בהחלט לא רציתי שיפסיק, וכך
למדתי לבוא כשנקראתי
למדתי להסכין למגע ללא מגע עיניים
להחניק את זעקות הנפש ולכבות את הזרקורים
וכך
כשהקשר הזה נגמר
פחדתי מקרבה פיזית,
מכל סוג של גילוי מיניות שלא בא פרופר ממני,
מאנשים שמתקרבים אלי מאחורי הגב, ומהחושך.

השיר הזה, "סליחות", של לאה גולדברג, תמיד הזכיר לי את אז.

באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף,
וריח ילדות - ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.

אם היו עינויים - הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך.
תנני ללכת, תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.

לא ידעתי למה הוא חודר לי כל כך מתחת לעור,
אבל זה שם, הכל שם.
בעיקר החושך.

כי בתקופה מסויימת המפגשים שלנו נערכו כשאני קשורת עיניים.
התוצאה המיידית של זה היתה רגישות מוגברת בכל יתר החושים,
וזכרון שעבורי שונה מרוב הזכרון התפקודי האחר שלי,
ללא שום נתונים חזותיים, זה זכרון שבגוף.
- וככה גם בשיר הזה:
אחרי המילים "את עיני לפקוח" בשורה ראשונה,
אין אף לא שמץ של גירוי לחוש הראיה.
במקומם פשוטים זכרונות המגע, הריח והסיטואציה כולם.

התוצאה המשנית היתה שמעולם לא יכולתי לבקש ולקבל
אישור חזותי, במבט מלווה בתנועה רכה,
שיש מקום או התחשבות למשהו בי.
מעולם לא יכולתי לחלוק במבט, את עול ההתרגשות שלי,
החדשה והבלתי אפשרית הזאת, עם המרגש.
ובפני כל היתר, אפילו בפני עצמי בנקודות מסויימות
הרי זה היה סוד.

כך שניטל הדבש ונשאר בעיקר העוקץ.

המתח נבנה מבפנים והתחלתי לרעוד כשיצאתי ממנו,
מחזיקה את השליטה העצמית למשך הזמן שנדרש לגמגם שלום ולצאת לאוויר הקר בחוץ,
מפתחת עם הזמן סימני דכאון ושנאה עצמית.

אחרי שנים חזרתי לתחושה האיומה הזאת ונזכרתי בהתרגשות הגדולה שעמדה בבסיסה.

לכי תסבירי לעצמך, לכי תסלחי לעצמך, על שרצית כל כך עד שהנחת לעצמך להרמס.

ואז מישהו התחיל איתי במסיבת יום הולדת,
והתחלתי לצאת איתו, כי מעולם לא ידעתי מה לומר במצבים כאלה, והוא היה די נחמד,
והוא היה החבר הראשון שלי, כי ההוא (טפו!) הרי מעולם לא נחשב.

והוא היה בתול אף הוא (ואף אני, על צד החוק היבש, הייתי בתולה),
ולמרות שהיתה בינינו משיכה לקח זמן עד שהפשרתי מולו (לפחות זה מה שחשבתי),
ועד שאני כבר הייתי מוכנה, אז הוא "רצה שזו תהיה פעם ראשונה מיוחדת".
"עזוב, אמרתי לו, בוא נתחיל מהפעם השניה, ואת הפעם הראשונה המיוחדת נשמור להזמנות אחרת."
אבל הוא לא רצה לשמוע וגרר אותי לאיזה מלון להתנסות מגוחכת מלאה ריח של סדינים ישנים ורעש של טיילת.

הוא היה רך אלי ונדיב ויקר וצוחק משטויות משותפות ומלא בדיחות ורצון טוב כרימון.
והוא אף פעם לא היה מספיק בשבילי, וגם הוא מדי פעם היה מלכסן מבטים אל הגוף שלי ושואל אותי למה איזה משהו שמבדיל אותי מהגופים בתמונות.

ובכלל לכי תתני אמון מלא באדם שלא מבין מה רע בכך שהוא אומר שבמסיבה ההיא הוא התחיל אתך בגלל הגוף שלך. (זה לא רע, וטוב שאתה אומר- זה רק לא מה שאני רוצה לשמוע.)

רק המון זמן אחר כך (היינו חברים שלוש וחצי שנים, מגיל 16.5 וחצי שלי ועד 20), כשהוא פתאום באמצע איזו תנועה עצר והתקפל כמו פרח זכריני מבוהל והתחיל להתנצל ולבקש סליחה ואני לא הבנתי על מה, התברר לי שבעצם הוא למד אותי כמו מבוך, צינזר את כל מה שפחדתי ממנו, ובעצם גדל בהתאמה אלי, קשור ומוגבל כמו בונזאי בעציץ. כאבתי את אי ההתאמה הזה ואת ההגבלה, שלי ושלו גם יחד, ואת חוסר ההוגנות במצב.

באותו זמן גם ידעתי כבר, וחלמתי כבר, על מחוזות אחרים, שלא קרובים אליו ולא כוללים אותו. הייתי מאוהבת כבר שנה או שנתיים או שנתיים ומשהו בחברה הטובה שלי מהתיכון (אהלן MJ), ושחיתי כמו דג וירטואלי במים הוירטואליים של נשים "כמוני", ואפילו כבר צברתי לעצמי מעמד אינטרנט של לסבית קיימת ועומדת.

וכך כמה חודשים אחרי אותה התקפלות חושפת, בה הצלחתי לנסח לעצמי איך אף אחד מאיתנו כבר לא גדל בקשר הזה, נגמר לי "החבר הראשון".

וזמן מסויים היה לי נעים נורא להיות לבד,
כי זכיתי בחופש שלי שחלמתי עליו כה רבות,
ויכולתי כבר לגייס את כל מה שדרוש היה לי
כדי לצאת לדרך החדשה, לדרך שלי.

אחרי כחצי שנה של התאוששות ולימוד מחדש של מצב הלבד,
נפקחו לי העיניים שב ופתאום כל העולם נראה מושך ומעניין.
אנשים התחילו להסתכל עלי, לחייך אלי, לעשות ג'סטות קטנות
ואני ידעתי שזה ראי של הערות החדשה שלי,
ושמחתי באביב ושמחתי בהם.
ופרסמתי מודעת הכרות על הרשת.

ככה היא באה אלי, הדוסית האהובה עלי,
על כנפי הEmail והחיבה ההדדית למילים מצחיקות.
וכך כמעט יצאתי איתה, אבל קודם לכן
הופיע איש רך באוניברסיטה
שהשמש צחקה בזקנו שערות ג'ינג'יות
ושלקח לי את היד, ביושבנו זה לצד זו באוטובוס,
והמגע שלו היה החי ביותר שהיה לי, חם מרוב חיים.

המגע שלו היה נוגע כל כך, כל כך חסר מיצרים, שהייתי בהלם.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם כל החיות הזאת שהוא השפיע לתוכי.
מרוב תחושת רוויה הייתי אפילו מוצאת את עצמי על סף בכי. מוצפת.
בסוף כמה ימים כאלה גיליתי על עצמי שבהשפעתו אני הופכת להיות ספונטנית, חמה, ישירה, מסוגלת לתמוך במגע באחרים.

דברים שלא עלו על דעתי בכלל זרמו מתוך הגוף שלי כאילו הם בכלל לא שייכים אליו, בעצם.

ומכל האנשים הוא רצה שאני אהיה החברה שלו. אני. שהייתי מאושרת אחרי כל הזמן הזה בכלא החברות עם הבחור הקודם.

שנשבעתי שלא עוד, שהפעם אחרת, ולא סתם אחרת, אלא אישה. 
אבל הוא קרא לי בכנות ובחום, והקריאה שלו היתה מוחצת כל כך

שלמרות כל ההסתייגויות שלי והנסיונות הקלושים ומלאי השכנוע העצמי שלי "להראות לו מול מה הוא עומד", נעניתי.

פטפטנו המון. צחקנו המון. אכלנו המון. גם שכבנו ביחד.
הוא היה מוסיף את התבלינים המשונים ביותר לאוכל הכי פשוט,
משחק עם מטבעות לשון והופך אותם לחידודים יפים, אהובים על שנינו.
והוא היה קשוב גם לדברים שלא נאמרו.
אחרי כמה פעמים שהיינו במיטה ביחד, הוא ישב מולי, הסתכל בי ואמר:
"את אוהבת נורא,
ראיתי אותך מתמוגגת מאוכל וממגע ומשיחה טובה וממוזיקה,
ראיתי איך את נהנתנית,
עד שזה מגיע לסקס."
הוא אמר:
"לא יכול להיות. זו לא תוצאה טבעית של הנתונים האלה."
הוא אמר:
"מי עשה לך את זה"?

מתוך הרגל עניתי לו, שכך היה גם עם החבר הקודם שלי,
ולמיטב זכרוני מאז ומעולם.
רק כשחזרתי הביתה ונשארתי לבד בלילה, לחשוב,
הרגשתי פתאום במלוא הכובד- שיכול להיות שהוא צדק ואני טעיתי.

[שנים אחר כך התברר לי שהוא סתם ניחש,
ולו התברר שלא ידעתי את התשובה לפני שהוא העז לשאול.]

כך, בפעם הבאה שנפגשנו, סיפרתי לו את הסיפור על הבנזונה,
סיפור שהרגש ששלט בי בקשר אליו היה עדיין תעוב עצמי,
והוא שתק והקשיב וליטף לי את הגב בידיים החזקות שלו.
מאז, כשהייתי אצלו בלילות, מנורה אחת לפחות נשארה תמיד דולקת.

והוא מיד התאים את האופן שבו הוא שוכב איתי
לדרך כזאת שבה שנינו נהיה בטוחים מהשד הזה,
שבה לא אוכל בשום אופן לשכנע את עצמי שאני
מציעה את עצמי או את גופי כסחורה במיקח כלשהו
או שסקס הוא דבר שאני עושה כי צריך.

פשוט, הוא המשיך להציע לי את הסעד שלו,
במגע ובצחוק ובעיניים  רכות,
והיה מתגרה בי בכל יופיו וקרבתו,
שהיתה גם אירוטית כשם שהיתה מנחמת,
והוכיח לי כי אם הוא לא נותן יותר משאני מבקשת
מתישהו אני כבר לא יכולה להתגבר על הרצון, על התשוקה.
כן, הוא התרה בי שעד שלא אבקש אותו, הוא לא יאפשר לי לדעת את כל שאפשר במגע,
והוא קיבל אותי, פשוטת זרועות, חורקת שיניים בהתחלה מכובד ההודאה,
ואחר כך מחייכת חיוכים רחבים,
ומבקשת אותו. בתוכי. בבקשה, ויפה שעה אחת קודם.  

לסבית? הוא צחק אלי ועלי,
ואילץ אותי להודות שאני אוהבת זין.

אבל זכרה של הדוסית האהובה עלי ותלתליה, והאפשרות שייצג, לא הפסיקו לרדוף אותי,
ניעורה לתוך הקשר הזה כמו לחלום רע, להמשכו של הצינוק הקודם.
הסתובבתי עם מחנק בגרון.
הגיע אחד מימי הזכרון ההם, שבה הולכים לבית הספר התיכון ומרכלים,
ואני לא הצלחתי להביא את עצמי ללכת, יודעת שאם אצטרך לספר שיש לי חבר,
שוב חבר, עוד חבר, חבר, חבר, חבר, פשוט אקרוס לתוך עצמי בבכי של אכזבה עצמית.

אחרי כמה לילות כאלה, אצלו ובמחיצתו,
אחרי כמה שיחות של כאב וכמה מגעים שהסתיימו בגב מופנה ובבכי,
אחרי כמה נסיונות מיקוח שלא צלחו,
הוא הציב את הפרידה כעובדה מוגמרת.
רק ביקש, שעבורו ועבור הכאב שהקריעה הזאת מציבה בפניו,
אתנתק ולא אצור קשר, אלא אם כן בכוונתי לחזור.

(ברכת הפרידה שלו אלי היתה "לכי תזדייני".)

הטקסט הזה של 2008 מפסיק בנקודת ההתחלה של הבלוג הזה,

בשנה ההיא שבה המכונף ואני לא דיברנו כלל.

אבל כבר אז נזרעו בי זרעי העוצמה ההיא,

שסקס יכול להביא איתו כשהוא נעשה במלוא הכוונה.

להשתלח ולדהור הם דברים שהרוח עושה גם על גבי כנפי הגוף.

(וכשהרוח לא חפשיה לאלה, הגוף לא יכול למלא את הרווח בעצמו).

מה שרציתי אז, אחרי הצצה ללהבה הפנימית הזאת, היה לדבר על זה.

על הכח הזה, הגולמי, שאפשר לאחוז בו ולעשות בו להטים,

עד עכשיו לא הבחנתי שלהטים הם מלשון להט ברבים.

זה גדול מכדי שיישאר לא מדובר.