ביום חמישי בבוקר, כשהגעתי לצבא,
הרדיו של המשרד שני חדרים ממני ניגן את "רכבות" של דני רובס.
נכנסתי אלי, אבל לא עמדתי בזה, יצאתי והתנצלתי ונשארתי עד סוף השיר.
'תם מבינים, זה אחד השירים הכי מובהקים שקשורים אצלי אסוציאטיבית לאקס.
אבל לא נמהר ונקפוץ ישר למכונף, יש תור.
א. הבנזונה
הטוב- פני מלאך. הוא באמת היה לבן בוהק, גבוה ופרוש כולו ברחוב, ובבית שלי הוא היה עומד באמצע הפלורסנט העגול, ומקבל הילת מלאכים לבנה בוהקת.
הרע- סליחות. עוד רבים כמוני ראו את זה. היא קשורת עיניים בשיר, כמו שאני הייתי קשורת עיניים עם הבנזונה.
למרות כל החוויות המתקנות, עד היום השיר הזה גורם לי לרגשות מעורבים כשאני שומעת אותו.
ב. המתחתנת
Top of the world (גרסת הקריוקי)
התחיל מסיפור על שירים שנתקעו בראש של אמא שלי, וכדי להפיג אותם היא בחרה עם חברה שלה שיר שהן כן אוהבות, והיתה שרה אותו עד ש...הוא נתקע בראש שלה.
הייתי שרה את זה למתחתנת, מבלי שאף אחת מאיתנו לא הכירה את המילים. (לדעתי היא אף פעם לא שמעה את הביצוע המקורי).
ג. האקס-אקס
Breakfast in Tiffany's
הוא צדק. אפשר לבחור לראות את המשותף ואפשר שלא.
בסוף מערכת היחסים בינינו באמת הרגשתי לפעמים שאין לנו שום דבר במשותף,
ומאידך היה ברור- וול, that I just didn't care.
ד. המתעלמת
מי הרשה לעצמו שיר בהקשר הזה בכלל?
אי שם לקראת החתונה שלה, "עטור מצחך" בשל "למי שתהיי" וגו'.
בכל פעם שהיא אכזבה אותי... ובכן,
לאחרונה גיליתי את "לך" של שילה פרבר [ביצוע], והחלתי אותו בדיעבד.
ה. החנון מהאוניברסיטה
היה בינינו משהו שמעולם לא דובר, משהו בי ניצת אליו אבל בעצם כל הזמן היתה ברקע המתעלמת, ובכלל היה לי חבר. עד שנפרדתי מהאקס-אקס, ואז הוא שאל אם אולי, ואני אמרתי לו שאני כבר כמה שנים חולמת על מישהן ולא על מישהם.
מהצד שלו: Electrolite (הוא אמר)
מהצד שלי: הגננים היום עצובים
ו. המכונף
ככה אמרתי, ואז בכל זאת אחרי כמה חודשים צץ המכונף.
נסענו ביחד למפגש פורום תרגום ועריכה, ובדרך, באוטו, הוא שר לי את רכבות בפעם הראשונה.
כמעט רציתי לעצור את האוטו ולהתנפל עליו. כמעט, אבל היתה אז התלתלים... ואִתה "עוד לא אהבתי די".
ז. התלתלים
אילו שירים היו שם, בדיסק ההוא שהעלה בי את חום גופה של התלתלים (לא מוצאת ת'לינק)? השיר המסויים ההוא היה "גיטרה וכינור". ועדיין לדעתי רוב הזמר של התלתלים הוא בכלל ריח.
ח. המכונף
והנה, המכונף, ועוד המכונף, וקצת המכונף בצד.
היה מעיל הגשם הכחול המפורסם, שהיה, בתרגומנו המשותף, לכנפו של הפונצ'ו.
היו עוד כמה שירים של לאונרד כהן, ועוד כמה שירים של מאיר אריאל,
אבל בעיקר היו רכבות: לוקחות אותך, אותי למקום רחוק מאיתנו, ואנחנו משלמים את המחיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
