היא כתבה "ליחסים אישיים נחוץ דבר שהיה ואינו. אני חושבת שאני לא צריכה להסביר את זה."

וסתמה את הגולל על חיוכים רבים שיכלו להיות לי עוד כאן.

לפעמים חבל לי שאני לא כזאת טוטאלית,

שאין לי את הכשרון הזה, ללכת אחרי מכה אחת.

במקום זה אני עושה מה שעשיתי כל השנים הללו:

שוכבת במיטה, מסתכלת בתקרה, ומייחלת

שהיו לי הכלים להביע את כל האלימות שאצורה בי

בלי לדפוק את הראש בקיר או לסגור את דלת הארון על האצבע.

"שירים", אני הולכת על הכי מוכר ומחובר אלי,

ומגלה שהרפרטואר שלי מכיל הרבה מאוד הרגעה ודכאון,

אבל אלימות אני לא מסוגלת, פיזית, לשיר.

אחר כך מסָמר אותי למסלול במעגלים הולכים וקטנים 

השיר ההוא של שילה פרבר שהסוללה של הנגן קצרה מלהשמיע

עכשיו אני שוב בוכה על כל שלא אהבו אותי בזמן:

(מילא המילים, זה הביצוע שנורא כל כך.)

"לָך".

ישבתי עם הפימו לעשות איזה יצור במתנה לשחרור של חברה.

יצא משהו שנראה כאילו אחותך הקטנה הכינה,

והיא בת יחידה שלא תשמור אתי על קשר,

אז היא לא באמת תשאיר את זה מחוץ לפח...

"נדבר כבר מחר... או מחרתיים... או משהו" היה המשפט האחרון ששמעתי ממנו.

נדמה לי שכשהוא אמר "זה בסדר ככה, זה לא עדיף, אבל בסדר",

הוא לא התכוון רק לא עדיף על ביחד, אלא גם לא עדיף על לחוד.

ואני מצרה על כך.

באנשים בארצות יותר גדולות,

שיכולים פשוט לקחת אוטובוס ולהעלם רחוק רחוק.

(לאן אני כבר יכולה להגיע? לקרית שמונה?)