שמה שהיה הוא בלתי נמחה, נצחי ובוטה כמו כתם של שמן על ספר.

מה שהיה אטום ולבן הוא עכשיו שקוף ומופז, 

מאפשר להציץ בגניבה לדף הבא, בכתב ראי.

עוד אני רוצה להגיד,

שאני לא יודעת על מה אני מדברת.

אחרי האוכל אתמול, התרווחנו מול השולחן.

אני מחממת את הידיים על כוס תה שמכיל רק-לימון-בבקשה,

והתלתלים [1], נשענת על מסעד הכסא בתנועה של חובב יין,

שותה מכוס זכוכית שקופה מים רותחים בלי כלום.  

[1] ששני הורי הוריה נולדו (באמת!) בפולין.