הכל מתערבב לי.

אני מחשבת להתפקע.

הקצב שבו אני קוראת מזכיר את החידות על רכבת שנוסעת ואחריה אצה השריפה

משהקצתי מרדפות אותי מילים ואין הבחנה בין עתון לקובץ מאמרים למסך.

בחלומי לא ידעתי מי מאתנו גבר, והלכתי במדים ברחובות ערב.

והוא, כשגמע את הספר בלילה, לא הקשיח לבבו

ולא אמר מה *לך*, (לך ולא לו),

ויכול להיות שהוא היה ניצל

בהרבה מקומות שאני עברתי בהם.

הכל מתגבב לי ועדיין

אין לי עצה פרט לחרוש עוד תלם בספר

(איזה זרע ישאו הרוחות באביב?

איזה פרח יצמח על קברנו?)

במצב כזה

קשה לי להחליט לקרוא משהו שאני רוצה בו.

רק ברירות מחדל

(אני מורידה את הוו, איפה הכבל

איפה הקיר בקצה המסילה?)

"זה שאני זולגת, זה לא אומר שאני בוכה."

נושמת בלי להפסיק, ההבדל קיים בהחלט.

גם הרטיבות, לפחות בצד הלא חשוף של הפנים

היא מושיטה אצבע ומציירת עלי ברוח של הים.

כשאני כובשת פנים, אני כבר בוכה באמת,

יפחה אחת מספיקה לסחרר את הזמן בקפיאה.

ושלוש נשימות עמוקות-עמוקות

שהן כולן, לחלוטין, שלה.

בשקט הלא בטוח שבינינו

אני לא מישירה מבט

והיא מאפשרת.

"אותך אפשר לחבק גם עם השפתיים",

היא אומרת.

(ואני בוכה, כי אני יכולה.

כל מה שאני יכולה מציף אותי באיטיות,

כמו שקרה ללגונה הקטנה שעברנו בהלוך

ובחזור- כבר היתה מטובעת.) בת 21.