|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ועוד משהו מעניין
סיכום מחקר על הקשר בין מגע ומחשבות.
(זה מפליא אותי איך זה שאין לי עדיין קטגוריה כזאת בבלוג, שידורי הכדורגל.
טוב, נישאר עם זו, זה גם ככה כמעט אותו דבר.)
בעצם חשבתי על זה. זה בכלל לא אותו הדבר.
וגם על הרגע הזה מהשבוע אצל הפסיכולוגית, שלפני שהייתי אצלה היה לי ברור
עד כמה אני חייבת שלא להפסיק את הטיפול בתקופה הזאת שבה כל כך לא חומל וקשה לי,
והיו לי כל מיני דברים שחשוב להגיד וכל מיני דברים שאני צריכה לומר, ובכלל הרבה מאוד צורך,
והיה פושר ואפילו יצא לי לומר את המשפט הזה שוב,
שקשר עם בנאדם מחוץ לאינטרנט שלא כרוך במגע הוא לא קשר מבחינתי,
ולומר את זה על שעת הטיפול ושזה לא יידון בכלל בהקשר הטיפולי.
עונש.
הפסיכולוגית הזאת לא רוצה להיות אמא שלי וגם לא לדבר על זה.
אז בשביל מה זה טוב?
| |
כל המילים השמחות
פרצו שוב, כהורה סוערת
טיפסנו עם כל הרוחות אל פסגת החרמון הזוהרת
עם שחר הלילה נמלט, טובע העמק באור
דמשק באופק נבלעת, גלבוע נושק לתבור
לו היית לידי,
לו את כאן, לו את כאן,
הייתי נושאך על כפיים
מעל ערפילים, ערפילים וענן
לקטוף כוכבים בשמיים.
אילו היית כאן איתי, הייתי נותן לך מזכרת:
את כל האורות, חמדתי, מהבניאס ועד הכנרת
הייתי מגיש לך מלכות טובלת בים של זהב
משלג הייתי תופר לך שמלה לבנה כשנהב
לו היית לידי,
לו את כאן, לו את כאן,
הייתי נושאך על כפיים
מעל ערפילים, ערפילים וענן
לקטוף כוכבים בשמיים
היינו גולשים במדרון, היינו שוטפים עם הרוח
צוחקים בחדוות תמהון, ונושקים זה לזו לקינוח
אך את לא נמצאת לצדי, ורק המקלע בידי
נשבעתי, אבנה לך ארמון
ארמון במלכות החרמון
לו היית לידי.
לו את כאן, לו את כאן,
הייתי נושאך על כפיים
מעל ערפילים ערפילים וענן
לקטוף כוכבים בשמיים.
[מלכות החרמון, יובב כץ, כמסתבר.
מסתבר גם שלא היתה לי אפילו טעות אחת במילים]
אתמול כתבתי הודעת דואר, חלק משיחה ארוכה, לMJ.
כששלחתי אותה גיליתי שבו זמנית היא גם שלחה לי תגובה על משהו מהודעה קודמת.
המקרה הזה, שבו אנחנו נמצאות שתינו "כאן" מול המחשב במקביל, מילא אותי בהתרגשות,
שאחריה הגיע תסכול עצום מהעובדה שאנחנו נמצאות מול המחשב במקביל בשתי יבשות שונות.
כמו הילדים שחושבים שיש אנשים קטנים ברדיו, רציתי לטלטל את המסך:
פרגוד מעצבן, תפשיל את עצמך! תביא את החברה שלי אלי, שתהיה פה איתי.
ואז הייתי צריכה לקום וללכת,
לקחת את עצמי מהוירטואליה אל מסיבת יום הולדת אמיתית של חברה אמיתית.
בתחנת האוטובוס נזכרתי. שרתי את השיר הזה. מלכות החרמון.
וכל גרם של תסכול שפך את עצמו אל תוך המילים האלה, מייצר פרשנות שונה לגמרי
מכל מה שהתרגלתי לשמוע בביצוע החלק שלו, להקת פיקוד צפון השרה בעליזות,
כמו יהורם גאון שאת האנפוף שלו לעולם לא אפסיק לשנוא. כמו זמר ישראלי בן זמננו שרתי אותו,
ופתאום, למרות שזה לא היה חיקוי של ביצוע של אחרים, הוא היה לגמרי בידי.
לו היית לידי. לו את כאן. לו את כאן.
כל הדרך לבאר שבע התחשק לי לשבור את החלון עם הפטישון האדום הקטן, ולרוץ.
ובמסיבת ההפתעה היא שמחה לראות אותי באמת, לא מתוך איזה רשימה של אנשים שצריך לשמוח בהם,
ולמרות שמי שהיה שם לא היו החבורה הסטנדרטית שלי, היה לי נעים ועשיר ומוקף,
באותה דרך טובה שמתאפשרת לי באמצעות אי בידוד, כלומר, דרך מגע.
עד כדי כך הרגשתי בבית, שיכולתי לומר על מישהו "ועכשיו אני משתדלת לבוא איתו כמה שפחות במגע",
וכששאלו "ובקשר אחר?" לענות "אצלי, זה אותו הדבר".
אצלי, זה אותו הדבר.
היה שם מישהו שקמריו התאימו בנוחיות לכל שקעי, לערב זה בלבד.
אדם שפגשתי לראשונה ואולי לא אכיר אף פעם לעומק, חבל היה לי כשהלך.
יכול להיות שכמו בערב ההוא הראשון במסע לפולין, פגשתי עוד איש מאלה
שמרגישים פתאום שניתן קול למשהו שהם ידעו אבל לא חשבו לכנות אותו בשם,
שצריכים את מה שאני צריכה.
הקיום שלהם, ההשקה הרגעית בינינו, עושה אותי פחות בודדה.
אני פוחדת מתחושת הקרבה הפתאומית הלא מציאותית והכואבת באי מציאותה שהיתה לי בלילה.
חוששת שMJ תחזור, ותהיה, ותלך, ובמשך כל הזמן הזה לא נגע זו בזו
ואחר כך ארגיש כאילו היא חלפה על מסך מול עיני.
| |
 קול מן העבר
בזמן שכבר לא היה לי קשר עם הבנזונה, וMJ עדיין לא דיברה איתי,
ורגע לפני שהמתחתנת תפסה מקום לרגע כל כך גדול בחיים שלי,
הציעו לנו בתיכון להשתתף בהצגה. מחזמר. על אנה פרנק. בחיי.
הלכנו לאודישן וככה, או בטקס בבית ההספר שלפני ככה, הכרתי את אלירן.
לאלירנוש הממוש [1], שלמד שכבה מתחתי, היה קול של בחורה פי עשר יותר טוב משלי.
כשההבלנו בחזרות משעמום הוא רצה להיות חבר שלי והסכמתי,
זה החזיק בדיוק לארבעה ימים [2], ובינתיים שרנו ביחד שירים של סלין דין וברברה סטרייסנד. בחיי.
מתישהו התחלתי לשאול אותו גם על חברה-או-חבר במסגרת שיחות ההתעדכנות הספוראדיות שהיו לנו,
אבל זה לקח כמה שנים וספר (שלו) כדי שזה יקרה באמת.
היום כשחזרתי מהצבא מאוד מאוחר ישר לתל אביב והתחלתי לחפש את האוטובוס שייקח אותי לקוויר-קפה על מדונה, שאלתי "מגיע לצומת בית מעריב?" והוא לא הגיע. ואז קרא מישהו מאחורי "רותם" וזה היה אלירנוש הממוש.
הוא טען שהוא זיהה את הקול שלי כששאלתי.
שמחתי לראות אותו והוא השתנה כל כך. הוא רוקד ומלמד ריקודי בטן לפרנסתו. בחיי. וכרגע יש לו חבר.
אבל מה שרציתי לספר זה שכשהסתובבתי, וחיבקתי אותו חיבוק גדול וארוך,
בדיוק כמו שאני מחברת עכשיו בזמן אמת,
הוא אמר לי: "כמה זמן לא היה לי החיבוק הזה, כנראה מאז כתה י'.",
וזו הוכחה לכך שיש אצלי רצף רצף רצף עם יכולת המגע ועם שידורי הכדורגל האלה.
[1] בחיים לא קראתי לו ככה בקול רם, אבל ככה הוא שמור לי בטלפון מאז ובכל הטלפונים שהיו אחריו
[2] באמת.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
